ראיון עם מירב שרון גרידינגר

מירב שרון גרידינגר | בת 41 | אמא לגלי וליבי | חיפה | אשת חינוך, מטיילת עצמאית, מחברת הספר "שער אל הים" ומייסדת StoRail, אתר לסיפורי מסע, ספרות והיסטוריה

היי מירב, תוכלי לספר לנו על ספרך ״שער אל הים״?

אנסה לספר בגדול מאוד מבלי לעשות ספוילרים ומבלי להרוס את ההפתעות כי בספר יש הרבה סודות ותפניות...

״שער אל הים״ הוא רומן היסטורי שמתרחש בפורטוגל של המאה ה-16, בתקופה של מסעות ימיים, גילויים גדולים ושינויים בעולם.

הספר כתוב כיומן אישי של לאונור, נערה בת 16 מליסבון, בת למשפחת רוקחים המשתייכת לקבוצת ״הנוצרים החדשים״, יהודים שנאלצו להמיר את דתם כדי להישאר בפורטוגל.

כשאביה מצטרף למשלחתו של פדרו אלברש קברל להודו כמרפא, חייה מקבלים תפנית. בזמן שהיא ממתינה לשובו, היא נחשפת לסודות משפחתיים, לפניה של האינקוויזיציה ולשאלות שאיש סביבה לא ממהר לענות עליהן.

מעבר לרקע ההיסטורי, זהו גם סיפור על התבגרות, אומץ ובחירה. לאונור נאלצת להתמודד עם פחדים, לקבל החלטות לא פשוטות ולגלות שלפעמים דווקא האנשים הקרובים ביותר מסתירים את הסודות הגדולים ביותר.

למרות שהעלילה מתרחשת לפני יותר מחמש מאות שנה, היה לי חשוב ליצור דמות שקוראים בני זמננו יוכלו להתחבר אליה. בסופו של דבר זהו סיפור על חיפוש אחר זהות, חופש והיכולת למצוא את הקול שלך בעולם.

מאיפה הגיעה ההשראה?

ההשראה הגיעה מהאהבה שלי להיסטוריה, למסעות ולסיפורים שמסתתרים מאחורי מקומות. כשהתחלתי לחקור את פורטוגל של המאה ה- 16 הרגשתי שנפתח בפניי עולם שלם של מסעות, רוקחות, אינקוויזיציה וסיפורם של היהודים האנוסים.

אבל אם אני חושבת על המקום שבו הספר באמת נולד, הוא נולד דווקא תוך כדי הליכה.

בשנים האחרונות אני מטיילת לבד, בעיקר באירופה. לפעמים אלה טרקים ארוכים ולפעמים מסלולים קצרים יותר. יש משהו בשעות של הליכה מול הים, בהרים או בין כפרים עתיקים, שמפנה מקום למחשבות. בלי הסחות דעת, הסיפורים מתחילים להתחבר מעצמם.

במקומות האלה הופיעו הדמויות, נולדו סצנות והתחברו רעיונות. ככל שהעמקתי במחקר, רציתי לראות את המקומות בעצמי. נסעתי לפורטוגל חמש פעמים במהלך כתיבת הספר, ביקרתי בערים ובכפרים, במוזיאונים ובאתרים היסטוריים, וכתבתי חלקים מהספר בבלמונטה, עיר הולדתו של פדרו אלברש קברל.

בלמונטה הייתה משמעותית במיוחד בכתיבה. פגשתי שם את סיפורה של קהילה יהודית ששמרה על זהותה במשך דורות למרות שנאלצה להסתיר אותה.

טירת משפחת קברל - בלמונטה

מתוך החיבור הזה בין מסעות, היסטוריה וכתיבה נולד גם StoRail, האתר שלי שבו אני מקבצת את יומני המסע שכתבתי וסיפורים מהדרך. מבחינתי, ״שער אל הים״ הוא חלק מאותו עולם.

עד כמה הספר מבוסס על עצמך?

אני מאמינה שכל כותב מכניס משהו מעצמו לכל סיפור שהוא כותב. גם כשמדובר בעלילה שמתרחשת לפני מאות שנים, הרגשות, הפחדים והבחירות של הדמויות מגיעים ממקומות אישיים מאוד.

יש הרבה ממני ב״שער אל הים״, לא כסיפור חיים ישיר אלא בתחושות. באהבה למסעות, בהתמודדות עם פחדים, באובדן, בסקרנות וברצון להמשיך ללכת גם כשלא הכול ברור.

השנים האחרונות בחיי היו שנים של שינוי גדול, כזה שלא תמיד בחרתי בו, אבל בסוף הוביל אותי לכתוב את הספר. לאונור ואני שונות מאוד, אבל שתינו לומדות שלא תמיד מחכים שהפחד ייעלם. לפעמים יוצאים לדרך איתו.

יש דמויות או אירועים אמיתיים שפגשת במסעותייך ונכנסו לספר?

חלק מהדמויות קיבלו השראה מאנשים ומסיפורים שפגשתי לאורך השנים, אבל אני מעדיפה לא לחשוף בדיוק ממי. ברגע שהספר יוצא לעולם, הדמויות כבר שייכות גם לקוראים.

מה שאני כן יכולה לספר הוא על לאונור. השם שלה נולד באחד הביקורים שלי בפורטוגל, בעיירה קלדש דה ריינה, שם נחשפתי לסיפורה של המלכה לאונור. היא האמינה בכוחם המרפא של המים והטבע ופעלה למען אחרים בתקופה שבה לנשים כמעט לא הייתה אפשרות להוביל.

הגיבורה שלי אינה מבוססת עליה, אבל השם היה עבורי משהו מהרוח הזאת, אישה צעירה שמאמינה בידע, בריפוי ובאומץ לפעול גם כשהעולם מגביל אותה.

תוכלי לספר על תהליך התחקיר על פורטוגל של המאה ה-16?

תהליך התחקיר היה אחד החלקים האהובים עליי בכתיבת הספר. רציתי שהעולם של “שער אל הים” ירגיש חי ואמין, לא רק מבחינה היסטורית אלא גם דרך החוויה עצמה.

קראתי הרבה, ביקרתי במוזיאונים ובתערוכות, ובעיקר הסתובבתי במקומות שבהם מתרחשת העלילה. עניין אותי להבין איך נראו הרחובות, מה הריחו בבית המרקחת, איך הרגישו החיים על סיפון ספינה ומה המשמעות של לחיות בתקופה שבה ידע וסודות יכלו להיות מסוכנים.

חקרתי גם את עולם הרוקחות של התקופה, את המסעות הימיים, את כלי הניווט ואת חיי היומיום של האנשים שיצאו אל הלא נודע.

מרקחות ורעלים. שיטות להסתרת מרקחות במאה ה16

חלק מהתחקיר הגיע גם משיחות אקראיות. אנשים שחיים במקומות עמוסי היסטוריה מספרים לפעמים דברים שלא מופיעים בשום ספר או ברשת. למשל נהג אובר אחד סיפר לי על שורשיו בקהילת הנוצרים החדשים בבלמונטה. רציתי שכשקוראים את הספר ירגישו את ריח השוק של ליסבון, את הזפת מהספינות, את הפחד מאנשי הכנסייה. לא לקרוא על ההיסטוריה, אלא להיות בתוכה.

איך בחרת את שם הספר?

השם נולד במהלך טיול באיי מדיירה. הגעתי לחורבות של בית בד עתיק לקנה סוכר, ממש על שפת הים. הדבר הבולט ביותר שנשאר שם היה שער אבן שפנה אל המים.

עמדתי מולו והסתכלתי על הים דרך הפתח. היה ברגע הזה משהו חזק. פתאום הרגשתי שזה השם שחיפשתי. שער אל הים.

שער אל הים

מי לדעתך קהל היעד של הספר?

הספר מיועד לכל מי שאוהב לאבד את עצמו בסיפור. נוער בוגר, מבוגרים, אוהבי היסטוריה, אוהבי מתח והרפתקאות. אין בו אלימות גרפית או תכנים אירוטיים, ולכן הוא מתאים גם לבני נוער ולמגזרים שונים. היה לי חשוב לכתוב ספר שמצליח לסחוף את הקוראים לעולם אחר, אבל גם מעורר סקרנות ועניין בהיסטוריה בלי להרגיש כמו שיעור.

יש בו מסע, תעלומה, סכנה, סודות משפחתיים וגיבורה צעירה שמחפשת את מקומה בעולם. בעיניי הוא יכול לדבר לקוראים בגילים שונים, וכל אחד ימצא בו משהו אחר.

איזו דמות הכי נהנית לכתוב?

הכי נהניתי לכתוב את אינס.

יש בה אנרגיה שקשה להתעלם ממנה. היא חכמה, ישירה, קצת חצופה, ותמיד אומרת את מה שאחרים רק חושבים. היא מאלו שצריכות לדעת הכל ותמיד תופיעה בדיוק כשלא צריך. אחד הסוחרים בסיפור תיאר אותה שהיא כמו ריח אנשובי מהשוק, קשה להיפטר ממנה.

היא גם מאזנת את הרצינות של לאונור ומכניסה לסיפור הרבה חיים והומור. בכל פעם שהיא הופיעה בסצנה, גם אני הסתקרנתי לראות לאן היא תיקח אותה.

מלבדה אהבתי גם לכתוב את דמויות המלחים ואת סיפורי החיים שלהם. לא אפרט מעבר כדי לא לעשות ספוילר.

אילו סצנות הכי נהנית לכתוב?

אהבתי במיוחד את סצנות השוק ברוסיו. הן אפשרו לי להכניס לכתיבה ריחות, צבעים, קולות והמון תנועה.

נהניתי גם מהסצנות בבית המרקחת ומהעיסוק בצמחים, בתמציות ובריפוי.

ואולי יותר מכול, אהבתי לכתוב את הסערות בים. היה בהן משהו עוצמתי מאוד, המאבק מול הטבע והתחושה עד כמה האדם קטן מולו.

זה הזכיר לי את הרגע בטרק כשהגוף כבר צועק לעצור אבל הרגליים פשוט ממשיכות. אני מכירה את התחושה הזאת היטב. אז לא הייתה סצנה אחת ספציפית, אלא בעיקר אווירה שאהבתי לתאר.

איזה שלב הכי פחות אהבת בתהליך כתיבת והוצאת הספר?

שלב העריכה. והוא גם אחד השלבים הכי חשובים. נקשרתי מאוד לטקסט הראשוני שכתבתי. כל שינוי הרגיש לי כמעט כמו ויתור. היה לי קשה לקצר, למחוק או לשנות משפטים שאהבתי.

בהתחלה לקחתי כל הערה כמעט באופן אישי, כאילו אמרו לי שהכתיבה שלי לא מספיק טובה. היום אני מבינה שזו הייתה טעות. עריכה לא באה למחוק את הקול של הספר, אלא לעזור לו להיות ברור, מדויק וטוב יותר. אני עדיין מתאמנת בזה.

איזו תגובה מקורא ריגשה אותך במיוחד?

קיבלתי כמה תגובות שריגשו אותי מאוד, אבל יש שתיים שנשארו איתי במיוחד.

הראשונה הייתה מתלמידה שלי לשעבר, שהתקשרה אליי אחרי שסיימה את הספר וסיפרה שלא הצליחה להפסיק לקרוא. אחרי שנים של עבודה עם בני נוער, הידיעה שספר הצליח להתחרות, אפילו לרגע, בטיקטוק, בטלפון ובכל העולם הדיגיטלי שמסביב, הייתה מרגשת במיוחד. ועוד הספר שלי. זה רגע שקשה להסביר במילים.

התגובה השנייה הייתה מבלומה פינקלשטיין, לשעבר מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה. היה לי חשוב שהספר לא יהיה רק סיפור סוחף, אלא גם יכבד את הז’אנר ההיסטורי ואת הכתיבה עצמה. בלומה כתבה לי מכתב חם ומפרגן, והרגשתי שהיא ראתה את המחקר, ההשקעה והלב שהכנסתי לספר.

בסוף, כל תגובה כזאת מזכירה לי למה כתבתי. בשביל הרגע שבו סיפור שיצא מהדמיון שלי מצליח להגיע ללב של מישהו אחר.

מי ליווה אותך במהלך הוצאת הספר?

בראש ובראשונה, אמא שלי.

את רוב הדרך עשיתי בעצמי, אבל היא הייתה שם לאורך כל התהליך. היא קראה, העירה, שאלה שאלות ועזרה לי לדייק את הטקסט. היא תולעת ספרים רצינית, ואני סומכת מאוד על הטעם שלה.

מעבר לזה, היה מרגש במיוחד לדעת שהיא חלק משמעותי מהדרך של הספר הראשון שלי. היא גם חיברה אותי לאנשי ספרות ולסוקרות וסוקרי ספרים שאני מעריכה מאוד.

ושלא אשכח, היא גם עשתה בייביסיטר כשנסעתי לפורטוגל לחקור בעצמי את ההיסטוריה ולהרגיש את האווירה. שזה יהיה רשום.

וכמובן, חברות ומשפחה שקראו, שאלו, פירגנו, סימנו איפה כדאי לשנות או מה לא הבינו וכדאי לפרט יותר.

זו הייתה דרך עצמאית, לא תמיד קלה, אבל כל שלב לימד אותי משהו. ובעיקר לימד אותי שאני מסוגלת להרבה יותר ממה שחשבתי.

מה המסר שאת רוצה שאנשים ייקחו איתם מהספר?

אני רוצה שאנשים יזכרו שהם מסוגלים להרבה יותר ממה שהם חושבים.

בעיניי, ״שער אל הים״ הוא סיפור על פחד, על בחירה ועל היכולת להשתנות. הוא מזכיר לנו שלא חייבים להישאר במקום שבו החיים הציבו אותנו.

אני מקווה שהקוראים יסיימו את הספר עם תחושה שאפשר להמשיך קדימה גם אחרי תקופות קשות. שאפשר לסמוך על הכוח הפנימי שלנו. אני יודעת את זה לא רק מלאונור, אני יודעת את זה מעצמי.

לפעמים הדרך מתחילה דווקא כשאנחנו בוחרים ללכת למרות שהפחד עדיין שם.