ראיון עם יעל שרר

יעל שרר | 42 | כפר סבא | מנכ"ל הלובי למלחמה באלימות מינית

שלום יעל! מלבד הכתיבה - את גם במאית, עיתונאית, פודקאסטרית ועוד. הקמת את הלובי למלחמה באלימות מינית, היית מנכ"לית העמותה אחת מתוך אחת, הדלקת משואה ביום העצמאות ועוד (הרשימה באמת לא נגמרת!). את מרגישה שהנושאים שעליהם את נלחמת ביום יום, משפיעים גם על הכתיבה או התוכן של הספרים שלך?

כן בודאי, אי אפשר להתחמק מזה. זה מחלחל לתוך הכתיבה. הספר הראשון שלי עסק בעורך דין שמסתבך בתיק שגדול עליו וזה תיק של עבירות מין. ברור שאת כל התהליך המשפטי, עורכי הדין, מה שמתרחש בבית המשפט ומאחורי הקלעים אצל השופטים, תיארתי מהיכרותי עם התהליך. עם האנשים האלו. הספר החדש שלי הוא ספר פנטזיה אז מן הסתם אין בו בתי משפט אבל בהחלט נכנסו אליו הניסיון שלי והחוויות שלי והרבה מאד מהמניעים של הדמויות וההתנהגות שלהם נבעו מטראומה. הגיבורה שלי מתיתמת ממש בעמודים הראשונים משני ההורים שלה, רודפים אחריה ומנסים להרוג אותה והיא יודעת מה זה אומר, היא ראתה את זה קורה, כל מה שהיא הכירה וידעה נלקח ממנה. אין לה בית ואין מי שיגן עליה ובמגוון של ארועים היא מתנהגת כמו צעירה שעברה טראומה וכך היא מגיבה, גם אם זה לא רציונלי או לא מושכל. היא פועלת ממה שהיא מבינה ולפעמים זה גורם לה להיות עוינת כלפי מי שקרוב אליה ולפעמים להתנהג בחוסר זהירות וקפריזיות. זה משהו שבעבודה שלי ראיתי המון, כל הזמן שמעתי בגיבורה שלי ובדברים שהיא אומרת, עשרות קולות של נערים ונערות כאלו.

לאחרונה יצא ספרך האנשים של הקוג'ון, תוכל לספר לנו עליו?

האנשים של הקוג'ון הוא רומן פנטזיה לנוער, מגילאי שתיים עשרה ומעלה (אפילו שהוא עב כרס) שעוסק בגיבורה משבט נוודים מדברי של רועים שחיים בשלווה יחסית עד ששכירי חרב פורצים למאהל שלהם בלילה. הגיבורה שלי נמלטת מהם והם רודפים אחריה לאורך הספר והיא לא יודעת למה. אין לה מושג מה הם רוצים או מנסים להשיג והמטרה שלה היא להגיע למקום שחלק מהמבוגרים טוען שבכלל לא קיים אבל אבא שלה מספר שהיה בו - העיר החסרה. כתבתי אותו מסיבה פשוטה - כי רציתי לקרוא ספר פנטזיה כזה. ספר שהגיבורה בו היא נערה. ספר שלא מתרחש בעולם של טולקין ושיש בו שוב אלפים ואורקים, ספר שלא מתרחש ב"אירופה" של פעם עם נסיכות ואבירים, אלא ספר שמתרחש בנוף שונה, בתרבויות שונות ושואב הרבה מהרקע שלו ממיתולוגיה שונה.

מה האתגר הכי גדול שנתקלת בו סביב הספר שלך?

אחרי שכתבתי אותו שלחתי אותו לאחת ההוצאות והם התקשרו אלי. הייתי בדיסנילנד הונג קונג בתור למתקן של הסרט "מכוניות" והשיחה עלתה הון עתק, אבל הם רצו לדבר איתי על חתימת חוזה, אז זה רגע שממש לא מנתקים את השיחה. למזלי עומדים מלא זמן למתקנים שם. לצערי ולצערם נכנס חוק הספרים לתוקף והם החליטו להקפיא את כל החוזים החדשים. שמתי את הספר במגירה. היה לי משבר אמון. ממש התקשיתי לדמיין שהוא יצא. במקום זה כתבתי את ההמשכים שלו והרגשתי שזה מאבק אבוד. נכנסתי לאיזה מרה שחורה בקשר אליו והשתכנעתי שאם הוא היה טוב מספיק היו מוציאים אותו למרות החוק. אפילו שהוא התקבל השתכנעתי שזה ספר גרוע. לא יודעת איך, אבל ממש האמנתי שלא יצא לעולם.

בקורונה בסגר הראשון היה לי משעמם. עבדתי על כל מיני סיפורים קצרים ופתאום ראיתי את הקובץ שלו וקראתי אותו שוב. התאהבתי בו מחדש. ראיתי אותו בעיניים טריות, כאילו אני סתם קוראת שקוראת ספר של מישהו אחר ומגלה שזה ספר נהדר ומתה להמליץ עליו לחברים שיקראו, רק שזה היה ספר שלי. בכל זאת היה לי קשה להעריך מי צודק, אני שחושבת ומשוכנעת שזה ספר גרוע שצריך לגנוז או אני שקוראת ספר נהדר ומתלהבת ממנו - מי צודקת? אז שלחתי אותו לרוני גלבפיש שממש נזפה בי איך אני לא מוציאה את הספר לאור ושהוא ספר נפלא ועם רוני לא מתווכחים. ניסיתי למצוא הוצאה שתוציא אותו עם איורים בפנים וזה ממש היה מאבק אבוד כי זה מוריד דרמטית את הריווחיות ומעלה את מחיר העותקים. בכל זאת, לא ויתרתי ובעידודה של רוני החלטתי להוציא בהוצאה עצמית. היא שידכה אותי ל"בית מלאכה להגשמת חלומות ספרותיים" שזה שם ארוך למאיה ודור שמתמחים בהפקת ספרים, גם מורכבים כמו שלי והם ילדו איתי את הספר. אני עדיין בהלם שזה באמת קרה. סך הכל לקח להוציא אותו יותר מחמש עשרה שנה, באמת עברתי איתו דרך מאד פתלתלה, אבל היה לו את הזמן שלו.

ספרך הראשון היה ספר פרוזה למבוגרים, ואילו כעת את מוציאה ספר פנטזיה לנוער. את מרגישה שיש כאן מעבר חד בין הז'אנרים וקהל היעד, או שזה הגיע לך באופן טבעי?

אני בן אדם כותב כבר מילדות וגם עבדתי כעיתונאית וכתבתי גם תוכן של חדשות וגם עשיתי כתבות מגזין, כתבתי על תאונות דרכים ופיגועים והמלצות לטיולים באנגליה או זמביה שגם ככה יש פה הבדל גדול. בעיני זה לא "חציית גבול" אם אני כותבת רומן ישראלי כמו הספר הראשון שלי, או ספרי פנטזיה, אבל כן, שאלו אותי לא מעט איך הגעתי לכתוב פנטזיה ולעשות בניית עולם ועוד מדברי שמבוסס על מיתולוגיה מזרח תיכונית, אסייתית ואפריקאית. היו גם מי שאמרו שזה לא כדאי לי לפרסם ספר פנטזיה כי לא מכירים אותי בעולם הזה וחבל אחרי שהספר הראשון הצליח ונמכר יפה והיה מועמד לפרס ספיר, "לשבור" לשוק של הנוער... זה קצת מצחיק לחשוב שהכתיבה מושפעת כל כך משיקולים מסחריים. לא אצלי בכל מקרה. אני כותבת מה שאני רוצה לכתוב.

גם לא הצטערתי שאני לא "מוכרת" בעולם של כתיבת פנטזיה ולא יודעים מי אני בקהילות האלו, חשבתי שהספר ידבר בשם עצמו. חוץ מזה שהתברר שזה לא נכון וגם קוראי פנטזיה מכירים ויודעים מי אני והרבה קראו את "עו"ד ועו"ד" ועכשיו הספר השני נמכר ממש יפה, אז אף פעם אי אפשר לדעת ובטח לא לעשות כל מיני חישובי כדאיות בכתיבה. זה הורג את היצירתיות בעיני ונורא מכבה חשק ליצור. לפחות אצלי. אני מתרכזת בלכתוב משהו מעולה וזהו.

מה אנשים תמיד אומרים לך או שואלים אותך כשהם מזהים שיעל הסופרת היא אותה יעל שמוכרת מתחומים אחרים ושונים לגמרי?

רוב האנשים מאד מפרגנים. מאד. שמחים לבוא ולדבר איתי בכנסים, בארועים של חתימה על הספר ומפגשים, באמת קיבלתי תגובות מקסימות. מאד רוצים להגיד כמה הם מודים לי על העבודה הציבורית שלי, בעיקר סביב ה7.10 מול האו"ם, מול האיחוד האירופי, החטופים, הביאו לי מתנות, רצו להצטלם איתי ולהתחבק, היו לי ממש חוויות נהדרות ואנשים חיכו לספר ומאד פירגנו לו. כל כך שמחתי והתרגשתי.

יש גם מיעוט שהעיר כל מיני הערות, בעיקר בעולם המקצועי שלי, היה מישהו ששאל אותי מה פתאום התחלתי לכתוב על דרקונים ואם זה לא קצת שטויות. רצה לזלזל ולהקטין וזה בסדר, שלא יקרא. כן, ביום יום נניח אני בן אדם רציני, אבל מה זה בכלל? אופטומטריסט לא רציני? גננת לא רצינית? אח חדר ניתוח לא יכול לקרוא פנטזיה? ואני חושבת שלדבר ככה על כתיבה לנוער זה יותר שטויות מדרקונים. בן אדם כזה אם בא דרקון, זה הראשון שהוא אוכל ואחר כך מתחרט - כי אנשים כאלו תמיד עושים לכולם צרבת.

מי איירה/עיצבה את הכריכה והאיורים הפנימיים בספר? עד כמה היית מעורבת בעיצוב הכריכה והדמויות?

זו טלי רזניק המהממת שעשתה את הכריכה ואת כל האיורים! וואו, איזה מוכשרת. חיפשתי מאיירים והיה לי משהו בראש, לא מאד מגובש, אבל היה לי מאד חשוב שזה יהיה מאייר שיוכל לצייר את החיות המיוחדות בספר, כולן מבוססות על חיות אמיתיות, רובן על חיות פרהיסטוריות שנכחדו וחברה הציעה לי להסתכל באינסטגרם של טלי. היה שם איור מסוגנן כמעט מונוכרומטי עם טיגריסים ואני ידעתי מיד שזה הסטייל. כשאני הייתי ילדה אחד הדברים שהכי אהבתי בספרים אלו האיורים. אני עדיין נהנית מהאיורים בסדרת נרניה, בספרים המקוריים של פו הדב, המומינים, הקוסם מארץ עוץ, היום פחות מקובל איורים בספרי נוער וראשית קריאה, בטח לא בצבע, בגלל העלויות. אני חושבת שזה שווה את זה. אני משוכנעת שהאיורים של טלי הופכים את הספר לקסום במיוחד. הם מכשפים, בלתי צפויים, מלאים רגש ומצליחים להעביר תחושה, נוף וקונפליקט דוקא בגלל שהם משתמשים במעט צבעים.

היה דיאלוג ביני לבין טלי על העיצוב אבל מינימלי, בעיקר ניסיתי לא להפריע לה. בעיקר אני זוכרת שרציתי ששאזיר, הגיבורה שלי, תראה כמו ילדה משבט נוודים ולא כמו גיבורה אירופאית עם שיער חלק ובלונדיני והיא בהחלט מככבת באיורים עם תלתלים שופעים ועור שחום. טלי הקימה את הדמויות לתחיה כמו שראיתי אותן בדמיון. האיור האהוב עלי זה האיור של הדרקון.

דוקא עם הכריכה מאד התלבטנו לגביה ובהתחלה היא היתה כחולה ואני חשבתי שהיא יפה אבל לא הבנתי אותה. לא בדיוק ידעתי מה מפריע לי עד שהבנתי שכחול זה ים, ואנחנו במדבר אז הצבע צריך להתאים. כשטלי עשתה קשקשים ופרזול כמו רצועות של אוכף או ספר עתיק כרוך, ידעתי שזהו זה, זו הכריכה.

מאיפה הגיעה ההשראה לספר?

האמת שמשיחה עם חברה שעבדה איתי בסטימצקי. כשהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד בסניף של רשת "ספרי" בקניון רננים אבל מהר מאד שעמם אותי לעבוד רק בחנות אחת והפכתי להיות "פקקית" בסטימצקי - כלומר עובדת ניידת שמחליפה עובדים שחסרים, מוכרים, מנהלי חנויות, אפילו הקמתי חנויות וירידים, פרקתי סחורה, סידרתי סחורה, עבדתי במחסן. ככה הכרתי המון עובדים של החברה וחלקם נשארו חברים עד היום. במשמרת ערב אחת עבדתי עם מישהי שקראו לה דבי. היה חורף וסערה והיה גשם זלעפות, נכנס אולי לקוח אחד כל המשמרת וגם זה בקושי ופשוט התחלנו לדבר על מה היינו רוצות לקרוא, למה ספרי פנטזיה יש בהם עלילות נורא גנריות ואיזה טרופים יש תמיד בכל הספרים. בדרך חזרה הביתה על האופנוע כבר התחלתי לגבש את העלילה של "האנשים של הקוג'ון" שיש בה וריאציה על טרופים בספרי פנטזיה עם טווויסט ובמובנים רבים, היא לא השתנתה הרבה במהלך הכתיבה. עד שהגעתי הביתה להחליף בגדים ולהתיבש כבר היה לי הכל בראש ורק הייתי צריכה לכתוב את זה.

עשית תחקיר בשביל הספר? תוכלי לספר על התהליך ומה הוא כלל?

אני מאמינה גדולה מאד בתחקיר לא כי אני חושבת שהכל צריך להיות מדויק ברמת הקשקש, אלא כי אני חושבת שזה חשוב לבניה של העולם ומשפיע על העלילה. אני מבינה שיש תפיסה שפנטזיה היא כולה המצאה אז תחקיר זה מיותר אבל אני גיליתי במהלך הכתיבה שאני לא יודעת מספיק על נוודים ואני לא מבינה מספיק בחיות משק ובחיים של רועים.

התחלתי עם הבדואים בישראל ובגלל שיצא לי לנסוע הרבה בעולם נחשפתי להרבה אנשים מתרבויות שונות, מסורתיות יותר או פחות ולאורחות החיים שלהם. לתוך הספר נכנסו דברים שלמדתי מגשש בדיונות בנמיביה שבמשך שעות חפר איתי בחול, הרבה לי שממיות וחיפושיות, הסביר לי על התזוזה של הדיונות לפי הרוח והשמש, האם החיות גרות בצד הקר או החם של החול, איך הן משיגות מים לשתות וזה היה מרתק.

נסעתי בסין לאיזור נידח סביב נהר הלי וראיתי שבכפרים יש מערכות השקיה ממש מורכבות, עשויות מבקבוק שמתפרשות לכל אורך הכפר שבנוי על מצוק. זה הקסים אותי והיה חייב להיכנס לספרים. היו גם שבטים עם עוינות זה לזה ומאבקים, וזה כמישהי מבחוץ ממש עניין אותי.

שכרתי סוסה ורכבתי בשלג בלסותו, אז אני יכולה לאשר שיש שלג באפריקה. אני יכולה גם לאשר שלתחזק חיות רכיבה בשלג זה סיוט וזה נכנס לספר. אם הגיבורה שלי רוכבת בשלג על צוק אז אני צריכה להבין מה זה אומר באמת אחרת התיאור יהיה שטוח. "היה לה קר" זה לא מאד מענין.

התענינתי גם בברברים בהרי האטלס שמרביעים גמלים ובמיתולוגיה ואומנות של האבוריג'ינים באוסטרליה. אפשר לקרוא בספר, אבל זה לא אותו דבר כמו לפגוש אנשים ולגלות שכולם רבים עם האחים שלהם, מתאהבים או מתלבטים מה להיות כשהם יהיו גדולים. אנשים הם אנשים. גם במציאות וגם בספרי פנטזיה. לא תכננתי לעשות כל כך הרבה תחקיר אבל בכל מקום שביקרתי בו התחלתי להתענין וזה מצא את עצמו בסוף בספר בצורה כזו או אחרת.

איזה שלב את הכי אוהבת בתהליך הוצאת ספר?

לקבל עותק מודפס לראשונה! התחושה היא כזו שלא ניתן להסביר במילים. בשתי הפעמים הייתי בהלם והתרגשתי עד דמעות. זה עושה את כל התהליך שווה את זה.

מה את פחות אוהבת בתהליך הוצאת ספר?

אני כל כך שונאת לערוך שזה נורא. ורד זינגר ערכה את הספר הראשון שלי והגר ינאי ערכה את השני ושתיהן גילו מהר מאד שאני איטית בטירוף, מתייסרת על כל פיפס ובעיקר שאני כותבת מאד ארוך ואז כל פעם שמתעקשים איתי לקצר אני חווה משבר קיומי. אני סיוט, ואני לא אתפלא אם שתיהן עוד מתאוששות... אני מודעת לזה. אני ממש מנסה אבל זה קשה לי. אני כל כך מגוננת על היצירה ועל הכתיבה שלי וקשה לי שמתערבים לי - שזה בדיוק תפקיד העורך!

למזלי שתיהן היו מאד סבלניות (עד הרגע שהיו צריכות להתעקש), ושתיהן הוציאו ממני את המיטב. צריך אמון עם העורך אחרת זה לא הולך. כל כותב מרגיש שהכתיבה שלו זה כמו ילד וזה טבעי לאהוב את מה שכתבנו, אבל חייבים עיניים זרות לטקסט. טקסטים לא ערוכים הם משמעותית פחות טובים אז אין מה להתלבט. אני סובלת נורא מהתהליך ועדיין לא אוותר עליו.

איזה עצות וטיפים יש לך למי שרוצה לכתוב או להוציא ספר?

אני כל הזמן רואה אנשים מתיעצים בקשר להוצאת ספרים בקבוצות שונות בפייסבוק ושואלים על עלויות של הדפסה, על האם עריכה זה באמת נחוץ ומה הסיכויים שהספר יתקבל להוצאה וכל זה בזמן שיש להם רק רעיון לספר או רק התחלה. זה מוקדם מדי לתהיות והתלבטויות כאלו ולא עוזר בכתיבה, רק מפריע. בשביל לכתוב ספר, ולהוציא ספר צריך שיהיה כתב יד. התשובה היחידה היא לשבת ולכתוב. שום הצעת מחיר לא תקדם את סיום כתב היד. שום דיון בסיכויים מדומיינים להתקבל או לא להתקבל לא מקדם הוצאה לאור של ספר. זה סותר את המהות, מרפה ידיים ומכניס מיליון קולות של ספק וביקורת בשלב מאד ראשוני בו הם לגמרי, אבל לגמרי מיותרים. בעצם, לכתוב הודעות כאלו ולהשתתף בשרשור, זה ההפך מלהתקדם בהוצאת ספר ואני חושבת שבלב כולנו יודעים את זה, ובעצם זו דחיינות בתחפושת של שאלות אינפורמטיביות.

מי שרוצה לכתוב ספר צריך לשבת ולכתוב עד שהוא מסיים. זה תהליך ארוך וקשה ומתסכל, אבל זה הדבר הכי חשוב אם אתם רוצים להוציא ספר. שיהיה לכם ספר להוציא. אם הידיעה שלהוציא ספר זה עסק יקר ולא משתלם תרפה את ידייכם אז נו, מה עשינו בזה שהתייעצנו? זה רק לחפש סיבה להתייאש ולא לכתוב. מי שרוצה לכתוב ספר צריך לחפש סיבות כן לכתוב והסיבה הכי טובה היא - כי אנחנו רוצים לכתוב, לא להתעשר.

מה היית רוצה שישאלו אותך בראיונות ולא שואלים?

האמת שתמיד שואלים אותי על העבודה שלי ואף פעם לא שואלים אותי על הכתיבה שלי! בגלל זה היה לי כל כך כיף להתראיין הפעם, כי באמת זה לא קורה לי וכתיבה זה דבר כל כך מענין. תודה רבה תמר על ההזדמנות להתראיין על משהו שכל כך מענין אותי וחשוב לי, היה לי ממש כיף.