ראיון עם מילי שמידט

מילי שמידט | בן 37 | רווק

כתב את הספרים: לישון בתוך קופסה; ימים משונים; מתוק הוא הלילה; WORDS; ימים משונים: רמיקס; ציפורים מנייר; זמני ביותר; מעקבים; מלך עזה

לאחרונה הוצאת את ספרך התשיעי ״מלך עזה״, תוכל לספר עליו?

"מלך עזה" הוא ספר מאוד מורכב מבחינתי וכנראה הספר הכי מורכב שלי. אני כותב בסגנון שנקרא "חומרי מציאות", כלומר אני משתמש באירועים אמיתיים מחיי לפעמים עם יותר הסוואה ולפעמים עם פחות. "מלך עזה" לא שונה בזה. הוא מתרחש בעזה הישראלית, הוא עוסק הרבה בפילוסופיה ופוליטיקה, אבל בליבה שלו הוא מספר על אדם שצלל לדיכאון לאחר שאיבד את תחושת המשמעות בחייו, על ההתמודדות שלו ושל אשתו עם המצב הזה שמשפיע גם על הקריירה שלו וגם על הנישואין שלו, וכן זה מספר גם על הפתרון. על הדרך, יש בספר אמירה משמעותית מתחום המטאפיזיקה, אבל אני לא רוצה לגלות.

זה גם ספר מוזר לי כי בדרך כלל אני כותב בגוף ראשון והפעם זה בגוף שלישי. זה הרומן השלישי שלי אמנם, אבל הכתיבה בגוף שלישי לאורך כל כך הרבה עמודים הייתה משהו חדש לי.

מי לדעתך קהל היעד של הספר?

בדרך כלל אני לא חושב על קהל יעד. הפעם זה היה יותר בראש שלי ולכן גם היה בי יותר פחד, גם מהקוראים של ספריי הקודמים שלא יאהבו את הסגנון החדש, וגם מקוראים חדשים שלא יתחברו. אבל אני חושב שמי שיש לו ראש פתוח גם מבחינה פוליטית, מי שלא מפחד לאתגר את העמדות שלו, מי שלא מפחד עיסוק ברעיונות מופשטים, בקיצור, אנשים אינטליגנטיים, יכולים למצוא הרבה מאוד עניין בספר הזה. וכמובן, מי שרוצה לחוות את עזה הישראלית.

זה מצחיק כי במהלך העבודה על הספר, שהתנדנדה בין תקווה לייאוש, באחד השלבים של הייאוש אמרתי לעצמי "מה אני כותב על עזה? בחיים שלי לא הייתי שם, זה לא עובד", ואז אמרתי לעצמי, בעצם גם הרצל ישב באירופה וכתב על מדינת יהודים בפלשתינה, אז מה אכפת לי? במובן הזה הספר שלי הוא סוג של חלק מהחזון הציוני. ולא שאני קושר לעצמי כתרים אבל זו הייתה מחשבה נורא משעשעת וגם נורא מעודדת, כי בסך הכול העיקר פה הוא לא הדיוק אלא הסיפור, וזה סיפור נפלא.

כמה זמן לקח לך לכתוב אותו?

את הטיוטה הראשונה כתבתי בערך בחודשיים שזה בערך הזמן שבו אני כותב רומן, וכבר יצא לי לכתוב רומנים בחודש ומטה, כך שתביני שבאמת מדובר בספר מורכב. הוא נכתב בקיץ 2024. בשנתיים שחלפו מאז קצת עבדתי עליו, הייתה תקופה שחשבתי לגנוז אותו, אחר כך התחרטתי, אחר כך שוב החלטתי לגנוז, וכן הלאה, עד שבינואר 2026 אמרתי "אני לא יכול לחזור מהפרישה שלי בלי הספר הזה, הוא חלק מהמסע האישי שלי והוא חלק חשוב", ולכן החלטתי להוציא אותו. במובן זה הספר הזה גם ממשיך את המסע האישי שלי שאני מתעד הרבה בכל ספריי.

כמה שנים אתה כבר כותב ומתעסק בתחום הספרים?

את הספר הראשון שלי התחלתי לערוך בגיל 19 במהלך הצבא, יחד עם העורכת שלי דאז. הייתי עושה את זה במגדלי שמירה או על חשבון שעות שינה, והפקת הספר הראשון שלי היא באמת ההפקה הכי אפית שהייתה לי, ממש חומר להוליווד. היום אני בן 37, אז אם סופרים מגיל 19 זה מיליארד שנה בערך. הספר עצמו, "לישון בתוך קופסה", יצא ב-2011 כשהייתי בן 22, אז זה קצת פחות ממיליארד שנה. אפשר לומר שמדובר ב-15 עד 18 שנה באופן מקצועי.

בניגוד להרבה ילדי פלא שבקעו מהרחם עם מסמך וורד חדש פתוח, אני התחלתי לכתוב אולי בגיל 13, שזה לעת זקנה. כתבתי בעיקר פאנפיקשנים של סדרות אנימה שלא אנקוב בשמן כדי שלא יילכו וידוגו אותן ממעמקי האינטרנט. קיבלתי הרבה מאוד שבחים על הסיפורים האלה. זה היה די קול.

מה החלק הכי אהוב עליך סביב כתיבה, עריכה והוצאה של ספרים? ומה פחות?

כשאני כותב, אני כותב את מה שאני רואה. אני רואה מציאות אחרת, כמו רובד נוסף על שלנו, ואני כותב מה קורה בו. אני רואה את הצבעים, אני יודע מה הדמויות לובשות ואיך פחות או יותר הן נשמעות. עריכה היא תהליך שכולל בעיקר ליטוש מבחינתי, אני יכול לנסח משפטים מחדש אם הם לא יפים או לפעמים להוסיף או להוריד סצנות. במובן זה זה כמו עוד כתיבה, אז זה נהדר. אני מאוד מעורב בכל תהליך ההפקה של כל ספר שלי, מהכתיבה הראשונה ועד ההגהה האחרונה. רק בעימוד אני לא נוגע. את הכריכות אני בוחר ולפעמים אני משתמש גם בתמונות שאני עצמי צילמתי. אבל אני מניח שהחלק הכי אהוב הוא באמת הכתיבה, כשהסיפור נפרש לפניך ומתגלגל, אתה מצד אחד צריך לדעת לתת לו ומצד שני צריך לכוון אותו. הרבה פעמים אני עושה את זה על סף שינה במיטה, ואז אני צריך לקום ולכתוב.

זה באמת החלק הפחות מוצלח. כשאני כותב אני כותב בשטף ואני יכול לכתוב עד שעות מאוחרות וללכת לישון מאוחר למרות שלא התכוונתי. זה לא רק בספרות, זה גם ממש עכשיו בעוד אני עונה על השאלות האלה. לפעמים אני כבר ארצה לישון ופתאום אני עד לסצנה, אני שומע את הדמויות מדברות ביניהן ורואה אותן, ואני מוכרח לכתוב את זה. זה קורה גם עם שורות של שירים שמגיעות ברגעים לא נוחים, כמו שינה, מקלחת, נהיגה. זה לא כיף וזה לא תמיד נעים אבל ברגע שהברז שלי פתוח הוא פתוח, ואני לא מתכוון לעצור אותו.

יש דמויות בספר שמבוססות על אנשים בחיים האמיתיים שלך? אירועים שקרו באמת?

רוב הספרים שלי מבוססים על חיי, הדמויות מבוססות על אנשים אמיתיים וגם נראות כמוהן ויש להן את השמות שלהם. אני לא בטוח עד כמה החברים שלי אוהבים את זה, אבל אני כן, אז שיסבלו. בספר הזה ספציפית מתוך לא מעט דמויות, רק שתיים מבוססות על אנשים אמיתיים. וכן, בהחלט, מתוארים בו הרבה אירועים שקרו באמת.

עשית תחקיר בשביל הספר? תוכל לספר על התהליך ומה הוא כלל?

אמא שלי סיימה את הספר ביום כיפור ושאלה אותי את השאלה הרטורית, "תגיד, היית בעזה?" אז התשובה היא לא, אבל היא הרגישה שהיא בעזה בזמן הקריאה ואמרתי לה שגם אני. ככה אני עובד, המטרה שלי היא לשאוב את הקורא פנימה וליצור ספרים שהם חוויה רב חושית. אני שמח שזה מצליח. הרבה מזה זה מחקר, ובעוד שרוב הספרים שלי מבוססים על חיי ועל מקומות שהייתי בהם, פה נתקלתי באמת באתגר הזה. אז כמו שעניתי לאמא שלי, היום יש אינטרנט.

ראשית ישבתי עם גוגל מאפס וציירתי את עורקי התנועה הראשיים בעיר עזה עצמה, קראתי עליה וגם חיפשתי תמונות באתרים ערביים שמציגים את "החיים בעזה" לפני קום המדינה שלנו. יותר היה חשוב לי לראות איך דברים נראים, ולמשל, גיליתי שברצועת עזה עוברים רכסי כורכר מצפון לדרום כך שיש מקומות שבהם האדמה מתרוממת ויש מקומות שבהם היא משתפלת. גם כאן נעזרתי בגוגל מאפס כדי לראות ממש את הרכסים האלה, שהם להבנתי המאפיין המבדל המרכזי של רצועת עזה. היה איזה שלב שחקרתי גם את הים, וחקרתי את סוג האדמה כדי להבין אם הגידולים החקלאיים שאני הולך לתאר יכולים להתקיים שם.

הסיפור מתרחש גם מחוץ לגבולות העיר עצמה, אז כן חקרתי קצת גם את מה שנקרא "מחנות המרכז" ומעט דרומה להם.

שרטטתי לעצמי במחברת את העיר ומיקמתי בה את הבניינים החדשים, הישראליים. אני יודע איפה נמצא בניין העירייה או תחנת המשטרה, למי שצריך אותם, וגם איפה המרינה והקניון וגן החיות, אם מישהו רוצה לבקר. ואם תתרשמו שם מאיזה בניין, אני תכננתי אותו. יש לי שרטוטים בעיפרון כהוכחה.

תכננת מראש מה הולך להיות המבנה של הספר והסוף שלו או שהכל היה תוך כדי כתיבה?

אני לא מתכנן את הספרים שלי, הספרים שלי מתכננים אותי. כשאני כבר מנסה לכתוב משהו מתוכנן הוא די משעמם אותי, זה מרגיש לי מאוד מחושב ונטול רגש, רק צריך לכתוב את מה שאתה כבר יודע שאמור לקרות. אני חווה רגעים מהספרים שלי בעיקר לפני השינה, שומע דיאלוגים או רואה דברים שקורים שם, ואז אני כותב את זה. זה לא משהו שאפשר לתכנן בכלל. בעצם מי שיראה אותי כותב, בדרך כלל אני כותב על נייר אבל גם במחשב, כנראה יתקשר לשלוותא. אני כותב מאוד מהר כי הסיפור פשוט קורה ואני חייב לתעד אותו לפני שאני שוכח מה קרה ומתי.

מה כוח העל שלך כסופר?

אה, זה קל. מוזיקה. זה מה שאנשים אומרים לי, שלכתיבה שלי יש מוזיקליות כזו שעושה להם תחושה טובה. יש לי אוזן לצלילים ואני יודע לנסח משפטים בצורה מתנגנת ונעימה לאוזן. על השירים שלי אמרו, למשל, שיש חשק לקרוא אותם בקול. אני מאוד מקפיד על ניסוח המשפטים שלי, אני יכול לפעמים להתעכב לא מעט על איזה פסיק כדי להחליט אם להשאיר או להוציא אותו ולאחרונה למדתי שזה נקרא "עריכת שורה" וזה נפוץ באמריקה ופחות אצלנו. אני פשוט קורא לזה "כתיבה", ואני הולך לעשות שימושים מפתיעים בכוח העל שלי בעתיד, אז אני ממליץ לעקוב.

למען הפרוטוקול, עשיתי עריכת שורה לכל התשובות שכתבתי לשאלות כאן. כולל זאת.

מתכנן את הספר הבא?

מהקיץ ועד ימינו אנו, תוך כדי עבודה על "מלך עזה", כתבתי עוד שני ספרים. אחד מהם אמנם בין 30 ל-40 אלף מילים, והשני בהליכי סיום אבל לקחתי הפסקה ממנו. אני כותב גם סיפורים קצרים ושירים. אני כותב להנאתי, לא הכול נועד לפרסום, לפעמים אני כותב כדי לתרגל טכניקה ספציפית ולפעמים אני כותב כדי לתרגל כתיבה באופן כללי. אז אני כותב המון ומכל דבר. אבל אני לא ממהר להוציא עוד ספר, שזה משהו שהייתי עושה פעם ולדעתי הוא לא כל כך נכון. "מלך עזה" צריך את הזמן שלו לצבור קהל ואני צריך להתמקד בו. אבל יש עוד כמה ספרים בקנה, חלקם כבר כתובים כאמור, ואני מתכנן אותם כל הזמן כמו אוויר לנשימה.

מי ערך לך את הספר? איזה שינויים חשובים ומשמעותיים עשו בתהליך העריכה של הספר?

על הספר השביעי שלי עבדתי בפעם השלישית עם איתי בחור, סופר ומוציא לאור שגם נהיה חבר אישי שלי. מומלץ מאוד לקרוא את הספרים שלו. כשעבדנו ביחד בעיקר דיברנו על הספר, דברים שצריך לשנות מטעמים משפטיים וכן הלאה, ובאמת לא הייתה הרבה עבודה. כיאה לסופר ישראלי שאלתי אותו, "מה, זה הכול?" והוא אמר לי, "זה הסיפור שלך? ככה אתה רוצה לספר אותו?" אחרי שהשבתי בחיוב על שתי השאלות, הוא אמר "אז זה הכול".

לא הרבה זמן אחרי זה פרשתי מכתיבה וענייני עריכה לא הדאיגו אותי יותר עד 2026, כשהחלטתי להוציא את "מלך עזה" במקום לתת לו למות בסתר. השיחה הזו שהייתה לי עם איתי יושבת לי בראש בהקשר לעריכה, והיא מתחברת גם לאמונות האישיות שלי מאז שנכנסתי לעולם הספרות ב-2009 בערך. ככל שסופר יודע מה הוא רוצה ויודע מה הוא עושה, כך הוא צריך פחות עריכה. הסיבה שסופרים היום משלמים כל כך הרבה כסף לעורכים היא שהסופרים לא יודעים מה הם רוצים, וכתוצאה מכך לעורך יש הרבה עבודה.

בסתיו 2024, אחרי ש"מלך עזה" היה גמור, שלחתי אותו למוציא לאור שהוא גם חבר, שגם נתן לי כמה הערות וגם דחה את הספר. אז קודם כל היו לי ההערות שלו. ולקראת ההוצאה ממש החלטתי שמאחר שזה ספר תשיעי, מאחר שיש לי סגנון מגובש שאני אוהב ובטוח בו, מאחר שאני מכיר את היכולת שלי להעביר את המסר במילים, אני צריך בעיקר חוות דעת. כלומר, אני צריך מישהו שיקרא את הספר במלואו, יגיד מה דעתו, מה עובד ולא עובד, ואני אתקן ואשנה בהתאם לחוות הדעת. אני בתחום כבר מספיק שנים כדי שאדע שאם אומרים לי, למשל, "הדמות הזו לא אמינה בגלל שכך וכך", אני יכול להפוך אותה לכן אמינה בלי שהעורך יחזיק לי את היד.

בעיניי, הערות וחוות דעת הן עריכה לכל דבר. קיבלתי הערות על הטקסט, גם הערות כלליות וגם הערות ספציפיות יותר, והתיישבתי לעבוד. מההערות שלא הסכמתי איתן התעלמתי. אין מה לעשות, וזה משהו שאני לא ממליץ לסופרים מתחילים אבל למי שיש ניסיון וכבר פרסם כמה ספרים, בהחלט אפשר לדעת כשאתה מרוצה ממשהו גם אם העורך לא מרוצה. בסוף זה ספר שלך, שלי. למשל, עורך יכול להגיד לך לוותר על איזו פסקה שאתה אוהב, ואתה רשאי לחלוטין לשמור עליה. כמובן, היו הערות שהצריכו ממני הרבה חשיבה, הרבה סבלנות, ועבדתי על פיהן. היו הערות שבהחלט האירו לי נקודות שלא שמתי לב אליהן, ובעקבות ההערות נעשו לי ברורות. היו הערות שהבהירו לי את איך שהספר נתפש אצל העורכת, והייתי צריך להחליט אם אני מרוצה מאיך שהוא נחווה או לא. מהערות כאלה בהחלט לא התעלמתי, הייתי צריך לקבל החלטות ולתקן.

כפי שקבענו, העורכת שלי לא עברה על התיקונים. כלומר היא עשתה סבב אחד, קראה את הספר, העירה הערות והחזירה לי. בעיניי זו עריכה לכל דבר, אבל היא ביקשה לקבל קרדיט רק כיועצת כי היא לא עברה על התיקונים שלי, ובצדק. קוראים לה אביטל כהן והיא עזרה לי כנראה בצורה שהיא אפילו לא ציפתה.

העניין הוא שבספר הזה יש שתי עלילות. מה שהתכוונתי ליצור הוא רומן שעוסק בבני אדם שהחיים שלהם סובבים סביב הנושא הפוליטי של הספר, יישוב ישראלי של עזה, וסביב נושא הזוגיות וההורות, שתופס חלק רחב מאוד מהספר והוא בעיניי הסיפור האמיתי. מתוקף כך שיש הרבה דמויות, יש גם הרבה סיפורים. אז מבלי להיכנס לעוד פרטים אגיד רק, שהיה צורך לאזן בין שתי העלילות האלה ולהחליט איזו מהן אני רוצה להדגיש. אני לא רוצה לגלות יותר מדי. תקראו את הספר.

חשוב לי גם להדגיש, מבחינתי חוות דעת עם הערות היא עריכה לכל דבר. אחד היתרונות בניסיון שבא עם השנים הוא שלא צריך שהעורך יבדוק לך שיעורי בית כמו בכיתה א’. מספיק שקיבלת הערות ואתה יודע מה לעשות איתן.

חוץ מזה, כן היו רגעים שהייתי צריך לעצור מההתרגשות, אבל זה כבר שלי. כשאני קורא ספר אני קורא אותו נקי ומנסה להבין מה הסופר רוצה להגיד לי, מתוך הבנה שלסופר יש הבנה וניסיון במה שהוא עושה. וזה גם משהו שהיה לי בראש לאורך התהליך, שלא צריך לרדת ברמה או להגיד כל דבר במפורש.

קרה לך שהיה לך "משבר כתיבה"? איך התמודדת?

אני לא יודע מה זה "משבר כתיבה", אני חווה רק משברים רגילים. "מלך עזה" הוא הספר הראשון שלי אחרי שחזרתי מקרוב לשש שנים רחוק מעולם הכתיבה. בערך בשנתיים הראשונות הצלחתי לא לכתוב בכלל, למרות שחזיונות לסיפור אחד עדיין היו לי. אחר כך חזרתי לכתוב מעט אבל לא באופן ספרותי, ורק בקיץ 2024 כתבתי את "מלך עזה". אחר כך שוב לא כתבתי עד חורף 2025 ותחילת 2026, והחלטתי במקום לגנוז את הספר, לשחרר אותו מהמערכת כדי שאוכל להתקדם לסיפורים ולפרויקטים נוספים. האמת, ש"מלך עזה" הוא לא ספר שאני רוצה לקרוא, הוא קשה לי מאוד רגשית. העבודה עליו הצריכה ממני ניתוק מסוים. אבל כן, לשאלתך, השנים האחרונות היו שנים ללא כתיבה ורחוק מהכתיבה ובלי כוונה לחזור לכתיבה. אני חושב שזה עולם מתסכל מאוד, לא מתגמל, והאמת שעד לאחרונה ממש לא לגמרי השלמתי עם העיסוק הזה. שנאתי שקוראים לי "סופר", זה כמעט מעליב. אני בכלל לא רואה בזה כבוד כמו הרבה אנשים אחרים, שמתלהבים מלהיות סופרים.

רציתי לעסוק במקצועות אחרים אבל לא מצאתי את עצמי שם, והבנתי שאם אני פורש אף אחד לא ירגיש. למשל, אם הייתי עורך דין, מה הערך המוסף שהייתי מביא לתחום הזה? כנראה שכלום. סתם הייתי מייצג אנשים. יש עורכי דין מדהימים שמביאים המון ערך מוסף, יש רופאים נהדרים שמביאים ערך מוסף, יש מתכנתי מחשבים ורואי חשבון שאם הם פורשים, התחום שלהם יפסיד הרבה.

הבנתי שאצלי זאת הכתיבה. יש הרבה סופרים שיכולים לפרוש מחר בשקט ואף אחד לא ישים לב. אבל אני לא יכול לפרוש. יש דבר אחד שאני יכול לעשות ואני עושה אותו הכי טוב, וזה לכתוב. למילים יש משמעות. הן יכולות לשנות את המציאות. זה גם טיעון מרכזי ב"מלך עזה". הבנתי שאני חייב לחזור. הערך המוסף שאני מביא איתי לתחום הזה גדול מכדי לוותר עליו, ואני יכול לעזור לאנשים באמצעות היכולת המילולית שלי. משהו כזה.

זה אולי נשמע שיגעון גדלות להגיד שאני כותב ממש טוב, אבל הצד השני של המטבע הוא שאני גרוע בכל השאר, אז זה מתקזז.

אילו ספרים (של אחרים) יצא לך לערוך וללוות?

לאחרונה יצא לי ללוות חבר שיוציא בקרוב את ספרו בשם בדוי. הספר נקרא "חקלאות מוקשים" והוא כולל שירים וקטעים שנועדו לעזור למחבר להתמודד בעיקר עם התאבדות של חברה טובה. אני הכרתי אותה רק דרך פייסבוק אבל הוא הכיר אותה היטב והספר שלו מרשים ומציב את ההתמודדות הזו בקדמת הבמה.

בעיקר ייעצתי לו לגבי עולם הספרות הישראלי ועשיתי הגהה. זה מה שהוא ביקש ממני ואני אף פעם לא כופה עבודה על סופר, גם אם אני חושב שצריך אותה. מי שרוצה רק הגהה או רק ייעוץ או רק ניקוד, זה מה שאני עושה וזהו. אני מאמין בסופר.

חוץ מזה הוא שואל אותי שאלות לוגיסטיות ואני תמיד עונה בשמחה. איך כדאי להוציא, איך כדאי לתמחר, וכן הלאה. אלה דיונים שהיו לנו. אני תמיד שמח לענות לשאלות כאלה.

אתה מרגיש שיש שינויים משמעותיים בתחום הספרות בשנים האחרונות בישראל או בעולם?

על השאלה הזאת אולי אכתוב ספר. אני לא מתעניין עד כדי כך כקורא אבל ככותב שחשוף לכותבים אחרים, אני חושב שיש הרבה שינויים והם בעיקר לרעה. למשל, גיליתי לאחרונה כמה אנשים משלמים לבתי הפקה והוצאות לאור כדי להוציא ספר ואני כבר חודשים מוטרד מזה. הספרים שלי הם באיכות גבוהה וההפקה שלהם מעולם לא עברה את ה-20,000 שקל, ולדעתי גם לא את ה-10,000. שמעתי לאחרונה סכומים גבוהים פי כמה וכמה מזה ואני לא מבין איך ועל מה, גם כשמפרטים בפניי.

פרסמתי גם סיפורים קצרים, גם שירים, גם רומנים, ופרסמתי בכל הדרכים האפשריות: עם הוצאה בלי הוצאה, עם הפקה בלי הפקה, הדפסה עצמית, לא הדפסה עצמית, באמזון לא באמזון בדיגיטלי לא בדיגיטלי וכן הלאה וכן הלאה, הבנת את הרעיון. מתוך כך למדתי מהן האפשרויות הטובות ביותר, איך הכי קל לייעל את התהליך וגם לחסוך הרבה כסף. אני המום מהמחירים שאנשים משלמים כאן כדי להגשים את החלום שלהם, רק כי הם לא יודעים שאפשר אחרת, ובעיקר כי יש הרבה "פושרים" בשוק שדוחפים להם הצעות שלא משתלמות. סופרים פונים אליי ואומרים לי "דפקו אותי במחיר ורק עכשיו אני מבין את זה". נטרפת דעתי מהזוועה הזאת. אנשים רוצים להגשים חלום ונכנסים למשחטה. זה עצוב.

עולם הספרות הישראלי הוא מכונה רועשת שלא יודעת מה היא עושה, ולכן אני משתדל להישאר רחוק ממנה. בעיקר אני חושב שמשדלים כאן אנשים להוציא ספרים כשלא בטוח שהם צריכים את זה, ולפעמים יש תחושה שבעלי מקצוע יושבים כזאבים אורבים ורק מחכים למישהו שיחפש עורך או יועץ או מפיק או לא יודע מה, ומיד עטים עליו עם "דבר איתי" ו"דבר איתי".

אני גם עורך ובכלל אני מאוד בררן, ולעולם לא אקח כסף ממישהו שאני חושב שאין לו את זה ושהוא בחר בקריירה הלא נכונה. במקום זה אני אגיד לו, "אולי תחפש את מזלך במקום אחר" ואחסוך לו כסף ועוגמת נפש. מאוד מאוד קשה להיות סופר ובמיוחד בישראל, בשוק קטן ורווי, שמלא באנשים שרק מנסים לשכנע אותך להצטרף (ולשלם להם) במקום באנשים שאומרים לך, מדובר בהחלטה גדולה שצריך לחשוב טוב טוב לפני שלוקחים אותה כי היא מגיעה גם עם מחירים לא פשוטים. הטיפ הכי חשוב שאני הייתי נותן לכל אדם שרוצה לכתוב ספר הוא "אל". אם זה לא עוזר אז יש על מה לדבר.

מה הז'אנרים האהובים עליך?

אני תמיד אומר שמי שאוהב לקרוא רק ז’אנר מסוים, לא אוהב לקרוא. אין דבר כזה. זה כמו להגיד "אני אוהב אוכל, אבל רק איטלקי". אז אתה לא אוהב אוכל, אתה אוהב אוכל איטלקי. אני קורא ספר כמו שאני נכנס לבניין, אני מסתכל בחדרים, מסתכל ברהיטים, מנסה להבין מה המעצב מנסה להגיד לי. מה הוא עשה כאן. לאן הוא חותר. ועד כמה כל החלקים האלה מתאימים אלה לאלה ויוצרים ספר שלם עם סיפור טוב ומסר מצוין. אני אוהב ספרים טובים. אני לא יודע מה זה "ז’אנר".

סופר/ת אהוב/ה?

אני חושב שזו שאלה לקוראים. ככל שאני צובר יותר ותק בעולם הכתיבה והספרות, אני מבין שלספר אחד יש כל כך הרבה אספקטים: עלילה, דמויות, תיאורים, סגנון, ניסוח, דימויים, מבנה, דיאלוגים, מונולוגים, וכן הלאה וכן הלאה. אצל כל סופר אני מעריך משהו אחר. אצל קרואק זו האנרגיה, אצל בוקובסקי זה הדיוק. כרגע אני מאוד אוהב את פיליפ ק. דיק, הוא מרכך לי את הלב, והוא השפיע מאוד על הכתיבה של "מלך עזה" שכולל גם כמה הומאז’ים לכבודו.

זה נכון גם לגבי ספר או ספרים אהובים.

מה החלק הכי מפתיע בעולם הספרים שאנשים מבחוץ לא מודעים אליו בכלל?

זה לא באמת כיף.

באיזה שפות אתה קורא?

אני קורא בעברית ובאנגלית. יש המון ספרים מעולים שלא תורגמו לעברית, וזה מאפשר לי ללמוד מדברים שלא קיימים בארץ, לעברת אותם ולייבא אותם. אז אני חושב שזה מכניס משהו מאוד מרענן לכתיבה שלי.

אגב, כשהייתי באיטליה מצאתי חנות ספרים ומצאתי שם ספרי שירים שאין בארץ, של משוררים שאני אוהב, מהדורות דו לשוניות באנגלית ובאיטלקית. אז קניתי וקראתי אותם, גם את האנגלית וגם את האיטלקית.

מה המסר שאתה רוצה שאנשים יקחו איתם מהספרים שלך?

יש דבר אחד שנכון לכל הספרים שלי למרות השוני ביניהם, והוא שהם יצירות אמנות שדרכם אני מביע את הערכים שלי. פעם נכנסתי לבית הוריו של חבר, שקנו ממני ספר, ואמא שלו אמרה "אל תיעלב אבל הספר בשירותים לקריאה". זה היה משעשע ובאמת לא נעלבתי. אם הספרים שלי עוזרים לאנשים להעביר את הזמן בהנאה, גם בשירותים וגם בתור לרופא שיניים, זה מצוין מבחינתי.

יחד עם זאת, אני לא כותב ספרים כדי לבדר את הקהל. אני כותב ספרים לאנשים חושבים. אני מאמין שזו מסורת ספרותית ארוכה שאני חלק ממנה, וזה מנהג שאפשר למצוא אותו אצל סופרים רבים מאוד בהיסטוריה. כתיבה היא אמצעי תקשורת והיא נועדה להעברת מסרים או רעיונות, ולכן אני משתדל שהספרים שלי יהיו מעוררי מחשבה ומעוררי השראה, שיעניקו לאנשים ערך לזמן רב יותר מאשר רגע של הנאה. אני רוצה ספרים שאנשים זוכרים. הרעיון חשוב לי הרבה יותר מעלילה או דמויות, שמטרתן לשרת את הרעיון. כמובן שזו יומרה גדולה, אבל אני מעדיף לכוון לשם מאשר למקומות אחרים ואני מקווה שאני מצליח.