ראיון עם דן רדלר

דן רדלר | בזוגיות + 3

ספריו: "משחק הכיסאות" - מסע התבגרות דטרמיניסטי; "הכדור השמיני" - שעסק בזרות ובאכזריות של חברת מהגרים ועובד למחזה ולסרט; "על הקצה" - סיפור על משפחה שהתפרקה ביום שנולדה; שני ספרי עיון על תיאטרון, בעיקר על תאורה והשפעתה על התפתחות הבמה; "חיי גירושים", שבו התיאטרון הוא לא רק זירה אלא גם שופט.

כתבת ספרי עיון, רומנים ואף מחזה. מה משך אותך להתחיל לכתוב?

הספר הכדור השמיני התחיל בידיעה קצרה בעיתון: גבר רצח את אשתו והתאבד. השכנים אמרו לעיתונאים, "הם היו זוג יפה."

המשפט הזה לא עזב אותי. מה קרה לזוג היפה? מה השתבש שם בין היופי לטרגדיה?

מהשאלה הזאת נולדה סאגה של חמש מאות עמודים, ומשם נמשכתי לכתוב עוד ועוד. הדרמה, כמו בתיאטרון, תמיד במרכז - קונפליקט, סוד, פעולה. אבל בספרות יש לי חופש גדול יותר: אני לא חייב במאי, שחקנים או קהל. רק אני, הדמויות, והאמת שהן מנסות להסתיר.

האם יצא לך ללמוד כתיבה? אם כן היכן?

למדתי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, הנושא המרכזי היה ניתוח מחזות.

לפני כמה חודשים יצא ספרך חיי גירושין, תוכל לספר לנו עליו?

"חיי גירושים" נולד משאלה משפטית שלא נתנה לי מנוח. קראתי על פסק דין בבית המשפט העליון – אישה שהתאבדה אחרי שנים של התעללות מצד בעלה. בית המשפט קבע שאין סעיף בחוק שמאפשר להעמיד לדין את מי שדחף אדם למעשה כזה. המקרה נסגר, אבל השאלה נותרה פתוחה: האם מי שדוחף אדם לקצה באמת חף מאשמה?

מכאן צמח "חיי גירושים" – רומן פסיכולוגי מותח על אהבה שהפכה לזירת כוח, על אישה זרה שעלתה לישראל בעקבות בעלה, ועל ההתמודדות עם סטיגמות, מתח ואלימות בתוך המשפחה. וכאשר אין תשובה בחוק, דווקא התיאטרון, הבמה שעליה הדרמה חיה ערב־ערב, הופך לכלי לחשיפת האמת.

על אותה במה התנגשו אמת, תיאטרון וחיים.

הספר הוא רומן מתח, למה בחרת דווקא בז׳אנר הזה?

אני מגדיר את הספרים שלי כדרמות, לא כמותחנים. דרמה במובן המקורי שלה – עשייה.

אני לא נמשך לספרים עם וילונות מעופפים ברוח, אלא לסיפורים שבהם דברים קורים. אני אוהב פעולה, קצב, התקדמות. כשאירוע רודף אירוע והדמויות באמת פועלות, המתח נולד מעצמו, בלי צורך בתחבולות ספרותיות. אולי זו גם הסיבה שרוב הביקורות על "חיי גירושים" כתבו שאי אפשר להניח אותו מהיד – כי כל סצנה מובילה ישירות לבאה אחריה, בלי רגע של מנוחה.

מי לדעתך קהל היעד של הספר?

כשאני כותב, אני לא מייעד את הספר לקהל מסוים. אני כותב את הסיפור, והקוראים מוצאים אותי.

אבל מניסיון עם הספרים הקודמים שלי, למדתי שרוב הקוראים הן בעצם קוראות. יש שיאמרו שנשים מחפשות את המשמעות מאחורי העלילה. מה שמעניין אותי הוא לכתוב ישר, על נושאים מעניינים, ישר ובעיקר קריא. "חיי גירושים" מדבר בדיוק לשם.

עשית תחקיר בשביל הספר? תוכלי לספר על התהליך ומה הוא כלל?

עשיתי מחקר ארוך ומעמיק, במיוחד סביב השאלות המשפטיות – חוק, צדק ונקמה. אלה הנושאים שבלב "חיי גירושים". נפגשתי עם עורך דין פלילי, עם מועמדת לבית המשפט העליון, ועם חברים שגדלו בצרפת, שם מתחילה העלילה. עבורי, מחקר הוא לא רק שלב בהכנה, אלא חלק מהכתיבה עצמה.

זה החלק המרתק ביותר בעשייה - המקום שבו עובדות מתחילות להפוך לסיפור.

תוכל לספר על תהליך עיצוב ובחירת הכריכה?

הכריכה של המהדורה הראשונה הוחלפה כשהספר תורגם לאנגלית ועלה לאמזון. ההוצאה ביקשה כריכה שתהיה מושכת יותר לקוראים - והם צדקו. הכריכה החדשה לא רק מושכת עין, היא גם מספרת סיפור.

מי ערך לך את הספר? איזה שינויים חשובים ומשמעותיים עשו בתהליך העריכה של הספר?

העורכת שמלווה את כל מה שאני כותב היא חגית בן עמי. חגית למדה תיאטרון באוניברסיטה ובבית צבי, ושחקנית דרמטית במובן העמוק של המילה - ככה שדרמה היא מבינה. היא עורכת חדה, חריפה ולא מוותרת, ובדרך כלל מצמצמת כ־10% מהספר. אני מקבל את זה בלי וויכוחים, כי היא יודעת לזהות מתי פעולה מתחלפת בדיבור, ומתי דיבור נהפך לדיקלום.

איזה סופרים מהווים השראה לכתיבה שלך?

אני קורא המון, ולכן יש לא מעט סופרים שהשפיעו עליי. בעבר אלה היו סופרים אירופאים כמו איאן מקיואן, קוטזי ואנה אנקוויסט - כולם חוקרים את האזורים האפלים של הנפש באיפוק ובדיוק שאני מעריך.

בשנים האחרונות אני נמשך יותר לסופרות האמריקאיות דונה טארט ולורן גרוף, שמשלבות עומק פסיכולוגי עם מתח דרמטי. אני אוהב סופרים שמכבדים את הקורא, שפה פשוטה מדי משעממת אותי.

יש דמויות בספרים שלך שמבוססות על אנשים בחיים האמיתיים שלך? אירועים שקרו באמת?

מכיוון שהדמיון האנושי כמעט לעולם לא עולה על המציאות, ייתכן שהאירועים המתוארים בספר מבוססים, ולו חלקית, על מה שאכן התרחש. ואולי, כמו בכל שקר טוב, דווקא בפרטים שהומצאו מסתתרת האמת. בעיקרון אני משנה מקומות, שמות הוסרו, דמויות הומצאו, אחרות הושתקו. חלק מהפרטים נמחקו, בדיוק מהסיבה שבגללה אחרים נוספו. מה שנשאר - זו התוצאה שלפניכם.

מה אנשים תמיד אומרים לך או שואלים אותך כשהם שומעים שאתה סופר?

ברוב המקרים הם תולים בי מבט נרגש ואומרים שגם הם התחילו לכתוב. לפעמים אני מרגיש שכולם כותבים, אבל רק מעטים ממשיכים עד הסוף.

איזה תגובות זכורות במיוחד (לטוב ולרע...) קיבלת מקוראים על הספרים שלך?

עיתונאית אחת כתבה על ספר קודם שלי שהוא יצירת מופת, וזה תמיד נעים לשמוע. ביקורת נוספת שקיבלתי מקוראת, שאחד מספריי שינה לה את החיים כי היא התחברה לדרך של אחת הדמויות. זה נהדר.

אבל הכי עודד אותי המשפט שצץ שוב ושוב בביקורות על "חיי גירושים": “מרתק - אי אפשר להניח מהיד.” כשקוראת לא מניחה את הספר מהיד, או כשקורא כותב לי שהוא קורא את "חיי גירושים" בעוד שלושה ספרים אחרים שוכבים בצד - זה ההישג האמיתי.

מתכנן כבר את הספר הבא?

הוא כבר בעריכה.

מה המסר שאתה רוצה שאנשים ייקחו איתם מהספרים שלך?

שחיים הם לא סיפור מוסרי אלא סיפור אנושי. אין צד צודק וצד אשם, יש רק בני אדם, מורכבים, מבולבלים, שמנסים להבין למה הם עושים את מה שהם עושים. אנחנו לא פועלים על פי עקרונות אלא מתוך דחפים, פחדים, אהבות ופגיעוּת. ואם הקורא/ת סוגרת את הספר וזוכרת את הדמויות עוד כמה ימים, הצלחתי. וב"חיי גירושים", אם תתלבטו מי צודק או מהו הצדק - הרווחתי את יומי.