ראיון עם נירית אליוביץ

נירית אליוביץ | בת 57 | בזוגיות עם אלון | אימא לשתי בנות | סמנכ"לית אסטרטגיה

לאחרונה יצא ספר הביכורים שלך, "ועיניך רואות וכלות". תוכלי לספר לנו עליו? ומה גרם לך לכתוב אותו?

"ועיניך רואות וכלות" הוא רומן תקופתי על גיבורה שנאלצת למסור את הבת שלה מיד לאחר הלידה ולשמור על דבר קיומה בסוד. זה מסע מטלטל שמזמין את הקורא להרהר במחיר של סודות, בעומק של הקשר המורכב בין אם לבת וביכולת לצמוח מתוך כאב.

הרומן מתחיל בשלהי המאה ה־19 בעיירה יהודית בבלארוס ומסתיים בישראל, רגע לפני הכרזת המדינה.

הסיפור נולד בשיחה אחת עם אבא שלי על אימא שלו. מאז שאני זוכרת את עצמי שמעתי סיפורי גבורה של הגברים במשפחה, ואז פתאום, בשיחה חשופה בערוב ימיו, שמעתי מאבא בפעם הראשונה על אימא שלו - אישה מדהימה שמתה מוקדם מדי והסיפור שלה לא סופר. מצאתי בסיפור שלה הרבה אלמנטים שהיו רלוונטיים לחיים שלי כאן ועכשיו, והרגשתי שאני חייבת לדעת יותר.

למרות כל הניסיונות שלי להשיג מידע, הרבה נותר עלום. מצאתי את עצמי בוראת עולם שלם מתוך שברי עובדות ואמיתות. בסופו של דבר זו לא ביוגרפיה משפחתית, אלא רומן היסטורי פרי דמיוני, ששואב השראה מחייה של סבתא שמעולם לא פגשתי.

איך קרה שהתחלת לכתוב? היכן למדת כתיבה?

שנה אחרי שאבא נפטר, פגשתי חברה שלמדה כתיבה יוצרת בסדנאות הבית של אשכול נבו ואורית גידלי. קיבלתי ממנה המלצה חמה ונרשמתי לסדנה. הגעתי בלי רקע בכתיבה.

בסדנה קיבלתי כלים, קיבלתי תחושת מסוגלות, ובעיקר קיבלתי הזדמנות לכתוב על סבתא פאניה מכל זווית אפשרית. כל תרגיל שקיבלנו לקח אותי לרגע אחר בחייה. בסוף הסדנה כבר ממש הרגשתי שאני מכירה אותה. המשכתי לסדנה שנייה, ובה התגבש הסיפור הבסיסי.

הכוונה המקורית הייתה לכתוב ביוגרפיה שלה, בלי שום כוונה לפרסם. משהו שיהיה למשפחה. נצמדתי ככל שיכולתי לעובדות שהיו לי. מהר מאוד היה ברור שאין לי מספיק מידע, ואשכול הציע להניח לביוגרפיה ולברוא לה חיים דמיוניים.

היה לי קשה עם העובדה שאצטרך לשקר, ואשכול אמר לי: "את לא משקרת, את ממציאה". זה אחד המשפטים המכוננים בחיי.

באותו רגע נפתח בפניי עולם שלם של דמיון. חזרתי ברגע להיות הילדה שהייתי, שלא הפסיקה לדמיין. ככה נולד הספר הזה - שילוב של המצאה ומציאות לכדי יצירה אחת, שאפילו לי כבר קשה לומר מה ממנה אמת ומה בדיה.

עשית תחקיר בשביל הספר? תוכלי לספר על התהליך ומה הוא כלל?

וואו, רק בדיעבד הבנתי שזה היה תחקיר בשביל הספר. בזמן אמת זו הייתה סקרנות לשמה.

זה התחיל מהמון שאלות ששאלתי את אבא. על חלקן קיבלתי תשובות מעיניים של ילד שמסתכל על אימא שלו, ועל רובן הוא לא ידע לתת לי מענה. אבא הכיר לי קרובת משפחה שלא הכרתי עד אז, וגם התשובות שלה היו חלקיות, אבל היא הציעה שנרים מפגש משפחתי.

למפגש הגיעו המון אנשים שלא הכרתי, כולל כאלה שהכירו אותה. מהאחייניות שלה קיבלתי פרספקטיבה מעט שונה על החיים שלה ועל איזו אישה היא הייתה. במפגש גם הכרתי קרוב משפחה, היסטוריון, שפתח בפניי עולם שלם של מידע על העיירה שממנה היא עלתה ארצה.

התחקיר התחיל לפני עידן ה־ChatGPT, ודרכו נחשפתי לגימנסיה לבנות שבה למדה, לבתי הכנסת שהיו בעיירה, לחיים בעיירה יהודית של אז. לא עבר הרבה זמן והגעתי לרצ'יטסה שבבלארוס. הסתובבתי ברחובות שבהם גדלה, בין הבתים שנשארו בדיוק כמו שהיו לפני מאה שנים. נכנסתי לחצרות ולבתים כדי להבין איך חיו אז - וגם איך חיים היום בעיירה הזו.

ביקרנו במוזיאון מרשים שהציג את העיירה היהודית בתקופה שבה סבתי חיה בה. הקהילה היהודית קיבלה מקום של כבוד במוזיאון. מכיוון שהקהילה הושמדה, מצאנו את עצמנו גם בבית הקברות היהודי. הסתובבנו בנמל שממנו עלתה ארצה - הנמל נראה בדיוק כמו בתמונה במוזיאון מלפני מאה שנה. הזמן עמד מלכת.

כשהתחלתי לכתוב, הנחתי על הדף את כל פרטי המידע שאספתי. כל מה שלמדתי וחוויתי נכנס לתוך הסיפור. השלמתי גם פרקים מההיסטוריה המשפחתית ומההיסטוריה של ראשית ההתיישבות בארץ, שיהוו רקע לסיפור.

כשהתחלתי לבנות את הדמויות ואת קווי העלילה שיוכלו לחיות בתוך החלל העובדתי הזה, גיליתי שהתחקיר האמיתי היה בנבכי נשמתי. משם בראתי את המציאות שהפכה לסיפור חייה.

מישהו פעם אמר לי שספר הוא אוסף החוויות, הרגשות והידע של הסופר. יש בזה משהו.

הספר עוסק לא מעט בסודות משפחתיים ואישיים. מה לדעתך ההשפעה של סודות במערכות יחסים, ולמה לפעמים אנחנו שומרים עליהם שנים ארוכות במקום לחשוף אותם?

סודות זה עניין שמעסיק אותי המון שנים. מתי משהו הופך לסוד, ולמה אנחנו מגנים עליו לפעמים בנפשנו בלי בכלל לשאול את עצמנו מה הסיבה.

פעמיים בחיים שלי מצאתי את עצמי שומרת סוד משמעותי. לא תמיד ידעתי לקשר בזמן אמת את ההשלכות לסוד עצמו, אבל בדיעבד, אחרי שנים, כשהעזתי לחשוף אותו, הבנתי את הכוח ההרסני שהיה לו עליי.

מערכות יחסים קרובות הן אחד הדברים הכי יקרים לי בחיים, ולאורך השנים מצאתי שסוד, גם אם הוא לא רלוונטי לאנשים הקרובים לי, מסתיר מהם משהו ממני. הוא לא מאפשר לי להיות אני במלואי כשאני מגנה על חלק בי שאני לא רוצה שידעו עליו.

ואז, כשכל הכוכבים הסתדרו וחשפתי את הסוד, מעבר לתחושת ההקלה, הרגשתי פספוס גדול על המחיר שהייתי מוכנה לשלם. לא הבנתי למה הסכמתי לשמור על סוד שלא שמר עליי.

אז אין לי הסבר מתי משהו שקורה לנו בחיים הופך להיות סוד ולמה אנחנו מגנים בגופנו על סודות. אבל אם הספר הזה, שלקח את הסוד לקצה במערכת היחסים הכי מורכבת, זו שבין אימא לבת, יצליח לקצר לקוראת אחת את המסע הכבד הזה, זכיתי.

איך משלבים בין העיסוק בעולם העסקי והאסטרטגי לבין בניית עולם ספרותי ורגשי באמצע החיים?

שום דבר בחיים הקודמים שלי לא הכין אותי לכתוב רומן היסטורי. בתיכון התמקדתי בלימודי מתמטיקה ופיזיקה, באוניברסיטה למדתי כלכלה בתואר הראשון ומנהל עסקים בתואר השני, וכל החיים אני עוסקת בשיווק ובעסקים. אבל כשנחשפתי לסיפור של פאניה, הרגשתי שהוא בוער בי ושאני חייבת לספר אותו.

לאורך כל תקופת הכתיבה, שנמשכה במצטבר כמה שנים, חייתי בשני עולמות מקבילים. בימות השבוע עבדתי במשרה מלאה, ובערבים ובסופי שבוע שקעתי בתחקיר, בלימוד ובכתיבה.

לקחתי מהעולם העסקי המון מתודולוגיות שעזרו לי לאסוף חומרים ממקורות שונים, לראיין אנשים, להקשיב כך שהם ידברו, לחפש עובדות והקשרים, לנתח כמויות גדולות של מידע ולייצר מתוכם סיפור. רק שבמקרה הזה הרשיתי לעצמי לא להיצמד לעובדות ולנתונים, אלא להפליג אל תוך הדמיון ולהמציא עולמות. כמו בעסקים, גם בכתיבה, הקשבתי בעיקר למה שלא נאמר.

העיסוק הבלתי פוסק בנפש של הגיבורה אפשר לי לצלול למקומות עמוקים בתוכי שלא הייתה לי גישה אליהם עד אז. העומקים האלה מצאו מקום גם בעיסוק המקצועי שלי והעשירו אותו.

תוך כדי הליכה גיליתי שאני סלאשרית. ההגדרה לתופעה היא אנשי ה"גם וגם" - אנשי קריירה שבוחרים לעסוק במספר תחומים במקביל ולשלב בין עולמות תוכן מגוונים. לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי שהסלאש לא מפצל אותי, אלא מעשיר את העשייה שלי בשני העולמות.

איך בחרת את השם "ועיניך רואות וכלות"? איך בחרת את השמות לדמויות?

כשהתחלתי לכתוב את הגרסה הראשונה בסדנת הכתיבה, קראתי לתרגיל "בעיניים כלות". אני זוכרת שכתבתי מאוחר בלילה, ולרגע לא הייתי בטוחה איך מאייתים את המילה "כלות", אז נכנסתי לגוגל לבדוק.

גוגל הפנה אותי למקור של הביטוי בספר דברים, פרק כ"ח:

"בניך ובנותייך נתונים לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך".

אחד ההסברים דיבר על מצב של חוסר אונים קשה, שבו אדם מייחל ליקיריו אך אינו יכול לעשות דבר כדי להושיע אותם. הסיפור שלי עוסק באימא צעירה שנאלצת להיפרד מהבת שלה מיד לאחר הלידה ולהתמודד חיים שלמים עם ההשלכות של זה. הרגשתי שאין מדויק יותר מהפסוק הזה לתאר את מה שרציתי לספר, ולכן בחרתי בו כשם לספר - "ועיניך רואות וכלות".

לגבי השמות של הדמויות - מכיוון שמדובר בשילוב של מציאות ודמיון, החלטתי לשמור על השמות של הדמויות שהיו קיימות במציאות, למרות שגם הסיפור שלהן אינו ביוגרפיה. לדמויות שהמצאתי בחרתי שמות שיתכתבו עם השמות האמיתיים.

כדי לא לעשות ספוילרים, אני לא אפרט מי מהדמויות אמיתית ומי פרי דמיוני, אבל אני כן אומרת שלא הייתי מוותרת על השמות האמיתיים. לא הייתי מצליחה להמציא שמות מדויקים יותר. במקרה הזה המציאות עלתה על כל דמיון. מי בכלל היה ממציא שמות כמו אשקא־לאה או רשה?

יש לך טקסים מסוימים בזמן הכתיבה?

הטקס היחיד שעוזר לי להתנתק מחיי היומיום ולהיכנס לנעליים של הגיבורה הוא להקשיב למוזיקה קלאסית רוסית. כשהאוזניות עליי והצלילים של סטרווינסקי ממלאים את החלל, אני מרגישה קרובה אליה.

לא משנה אם אני כותבת ליד שולחן הכתיבה שלי, בגינה, בבית קפה בשכונה או במדינה אחרת - היצירות שלו, "ציפור האש" או "פולחן האביב", מעיפות אותי למחוזות אחרים.

גילוי נאות - אני לא צרכנית של מוזיקה קלאסית, אבל כשניסיתי להבין איך נראו החיים של פאניה בגימנסיה של הגברת גברילובה ברצ'יטסה, גיליתי שנגינה על פסנתר הייתה חלק מהרפרטואר. הקשבתי למוזיקה שנכתבה באותה תקופה ברוסיה - והתאהבתי.

מי ערך לך את הספר? אילו שינויים חשובים ומשמעותיים עשו בתהליך העריכה של הספר?

את הספר ערכה הגר ינאי. הגר לקחה את הספר עד לקצה ואז עוד קצת. הגרסה המקורית ששלחתי לה הייתה בנויה אחרת. התחלתי בנקודה מסוימת וקפצתי קדימה ואחורה בזמן לפי האירועים. הגר הציעה לשמור על הסיפור, אבל לספר אותו בצורה כרונולוגית.

אני לא בטוחה שבהתחלה הבנתי את גודל השינוי ומה הוא ידרוש ממני, אבל סמכתי על הגר ויצאתי איתה למסע הזה. זה דרש ממני המון השלמות של תקופות מלאות בחיים של הגיבורה - להבין לעומק איזו ילדה היא הייתה, ואיך זה השפיע על האדם המבוגר שגדלה להיות. זה הכריח אותי להעמיק בתחושות ובהתלבטויות של הגיבורה, ולא לרפרף עליהן.

מעבר לכך שהסדר הרציף של האירועים, מהלידה ועד הזקנה, הקל על הקורא להבין את כל המורכבויות בסיפור, המבנה הזה אפשר לי לצלול לעומקים שהפכו את הסיפור למעניין יותר.

היו עוד שינויי עריכה שהיטיבו עם הסיפור. בתוך כל התהפוכות שהספר עבר, הרגשתי שהתהליך עזר לי להוציא ממנו הרבה מעבר למה שהאמנתי שאפשר - ובו זמנית לשמור על הסיפור המקורי ועל הקול שלי.

מי עיצב את הכריכה? תוכלי לספר על תהליך העיצוב ובחירת הכריכה?

את הכריכה עיצבה, בהמון רגישות, עינת פרלמן רוגל.

כששלחתי לה את הבריף, צירפתי תמונות אמיתיות בשחור־לבן של גיבורי הספר. רציתי שהיא תכיר אותם לפני שהיא מעצבת. הייתה לי התלבטות אמיתית אם לשתול בין הדפים תמונות אמיתיות או לא, אבל חששתי שזה ייתן לקורא תחושה של ביוגרפיה, והחלטתי לוותר.

עינת הבינה את ההתלבטות ומצאה לה פתרון יצירתי. היא לקחה את תמונת החתונה המקורית של הגיבורה והפיחה בה חיים בצורה עדינה ועם המון חמלה.

אני זוכרת שכשפתחתי את הקובץ בפעם הראשונה וראיתי את העיניים האלה מביטות בי - נעתקה נשימתי. גם החלופות האחרות היו טובות וראויות, אבל זו הייתה הכריכה שלי.

השינוי היחיד שעשיתי היה בצבע. היה לי ברור שזה צריך להיות כחול.

מה האתגר הכי גדול שנתקלת בו ככותבת?

אחד המאפיינים הכי בולטים בי הוא האופטימיות, שמחת החיים, והיכולת לראות את הטוב בכל דבר - גם כשקשה. הייתי בטוחה שאם וכאשר אכתוב, זו תהיה כתיבה קומית.

כשהתחלתי לכתוב, הופתעתי מעצמי ומעוצמת הכאב שיצאה ממני. נכנסתי לעומק של כל אחד מחיבוטי הנפש של הגיבורה. חוויתי איתה את הפספוסים הגדולים של חייה, את האובדן הגדול, את הפרידות הבלתי נתפסות, פעם אחר פעם.

שהיתי בתהומות של כאב, במקומות מאוד לא טבעיים לי - לא כאב, ולא שהייה.

ברגעים האלה הרגשתי חשופה כל כך, ולא היה איתי איש מקצוע שיתווך לי את עצמי בגרסה הכי כואבת שלי. בכיתי המון תוך כדי הכתיבה - גם על רגעים שהמצאתי רגע קודם.

למרות הקושי, זו הייתה חוויה עוצמתית עבורי, ולא הייתי מוותרת עליה בחיים. אלה עומקים שהגעתי אליהם רק בכתיבה.

סופר/ת אהוב/ה?

"והיום איננו כלה" של צ'ינגיס אייטמטוב הוא אחד הספרים הכי טובים שקראתי. הספר מתרחש ביישוב שכוח אל ליד מסילת ברזל במדבר של קזחסטן ומתאר יום בחייו של פועל מסילה - אבל היום הזה מכיל עולם ומלואו.

חוויתי עם גיבורי הסיפור את כל מנעד הרגשות שעברו עליהם. התעייפתי איתם מההליכה הבלתי נגמרת אל הכלום. זה אחד הספרים הבודדים שקראתי שוב כל כמה שנים. בכל פעם שחזרתי אליו, גיליתי עוד רובד בסיפור.

כשסיימתי אותו, חיפשתי כל ספר שמצאתי של אייטמטוב. ככה זכיתי להכיר את "ג'מילה", "אהובתי במטפחת האדומה" ו"נמר השלג".

מה המסר שאת רוצה שאנשים יקחו איתם מהספר שלך?

שהחיים הם מסע מרתק וחד־פעמי, וגם מהמקומות הכי נמוכים אפשר לעלות ולצמוח - רק לא לאבד תקווה.

בספר הגיבורה עומדת בפני תהומות שלא נראה שאפשר לצאת מהם, אבל היא מוצאת כוחות ובוחרת, יום אחרי יום, בחיים. אני לא מבטיחה בספר סוף טוב, אבל יש בו המון רגעים של אור ונחמה ואהבה.

לפעמים, כמו שנכתב ב"האלכימאי" של פאולו קואלו,"השעה החשוכה ביותר היא השעה שלפני עלות השחר".

ולסיום,מה את מאחלת לעצמך?

שתמיד יהיה לי סיפור טוב לספר.

ואם להיות יותר מדויקת, אני מאחלת לעצמי למצוא את הסיפור הבא שיבחר בי לספר אותו.