ראיון עם מיכל קימלמן

מיכל קימלמן | 44 | נשואה | ירושלמית | מטפלת בתחום בריאות הנפש וסופרת

לאחרונה יצא ספרך "שובי" בהוצאת אוריון, תוכלי לספר לנו עליו?

בשמחה. מדובר בספר אינטימי וחושי מאוד, שעוסק ברגעים הכי קטנים ובשאלות הכי גדולות. ספר על אהבה בלתי אפשרית וייסוריה, על כמיהה לאיחוד (שאולי יתממש?), על הליכה מהוססת בשבילים לא מוכרים, תעוזות מלהיבות ומפחי נפש. ואולי גם תקווה יש שם, אבל זה בעיני המתבונן/ת😊.

במרכז הרומן עומדת שובי, אישה רומנטית וחולמנית הנושקת לארבעים; טבעונית, דתיה לשעבר, בעלת תפיסות מוצקות על העולם. באחד הערבים, רם, בן זוגה האוהב, עוזב את הבית לאחר עשר שנות נישואים. הסיבה – אי רצונה להביא ילדים לעולם, נושא שאותו ניסתה לטשטש במשך השנים ללא הצלחה. שובי הנעזבת צוללת אל תוך מסע פנימי פורע סדר, יצרי ונוקב, תוך כדי אינטראקציות עם בני משפחתה ודמויות חידתיות שמחוללות משהו בנפשה. הפרידה הכפויה מאלצת אותה להיטלטל בין ההשתוקקות להשיב את רם לזרועותיה, לבין כמיהתה לחיים חופשיים מהורות. בין צו הלב לצו החברתי – להיות "כאחת האדם".

מאיפה הגיעה ההשראה לספר? עד כמה הספר מבוסס על המציאות שלך?

ביקשתי לכתוב את הספר שרציתי לקרוא, ודמות ראשית להזדהות איתה. ידעתי שאיני היחידה שמחפשת, שיש עוד כמוני שמחפשות מילים לחוויה שלהן בעולם. יש בספר חלקים אמיתיים להחריד, ואחרים – בדיה גמורה. זו בפירוש אינה אוטוביוגרפיה. אם כי אני סבורה שלא משנה על מה נכתוב, כולל על חקלאי אינדונזי מכפר שכוח אל, תמיד נכתוב את עצמנו. ואת עצמנו לא ניתן לנתק מהסביבה, מה"אני מאמין" שלנו ומהמסורות שמהן ינקנו. אז כן, יש שם אינספור חתולים, ואמבטיות, ושופן, וסיינפלד, ושולחן שבת עם משפחה מגוונת להפליא, וכנסיה לבנבנה על חוף יווני נידח. ומחילה ממך, שובי. תכננתי שתהיי "רגילה" למהדרין, להעניק לך תו תקן של נורמליות ולרוקן אותך מסטראוטיפים. אבל אני היא זו שכתבה אותך, ורק את עולמי אני יודעת, וזה מה שיצא. ואולי טוב שכך, כי זה כל כך בסדר לבחור בחירות חיים לא שגרתיות גם אם יש לך יותר מצבע אחד באישיות.

את מרגישה שהעיסוק שלך כמטפלת השפיע על הכתיבה או התוכן של הספר?

זו הפעם הראשונה שאני כותבת על העיסוק שלי בהקשר של "שובי". אני נוטה ליצור הפרדה גמורה בין כתיבה לעבודת הטיפול. מעבר לצורך להגן על מטופליי, יש משהו מאוד משחרר בלהניח בצד את משקפי המפרשת והמנתחת, משקפיים שעד היום קשות לי ואני נאבקת להשיל. כשאני כותבת, אני אל-מטפלת. מחפשת את הראשוניות, את המבט התמים והמתמסר אליו אני מתגעגעת. עבודת הטיפול דורשת צימצום ושימת האחר במרכז. בכתיבה אני יוצאת במלואי, גונבת לי מקום.

הגם שאני רואה כיצד טיפול מיטיב עם אלו הזקוקים לו, אני אוהבת לנער הנחות יסוד בכל תחום כמעט, גם בפסיכותרפיה. השאלות הללו מקבלות חיים במקומות שונים בטקסט. רם, בן זוגה של שובי, הוא פסיכולוג מסור בעל קליניקה משגשגת, שבמקביל לשובי עובר תהליך מטלטל משל עצמו. באחת הסצנות הוא שרוע על חוף מול יופיים של המים ותוהה מה ערכה של פסיכותרפיה אם שעה אחת מול הים וכולם נרפאים. ככלל, הספר נותן כבוד לטבע, למוזיקה ולאמנות, כמשיבי נפש, כמרפאים. בזה אני מאמינה גמורה. אותי הכתיבה ריפאה.

איך הרגשת לכתוב ספר על נושא שנחשב מאד רגיש בחברה הישראלית? קיבלת ביקורות?

התשובה הכנה היא: פחד אימים, מדובר כאמור בטקסט אינטימי מאוד. אם זה היה מסתכם באלהורות, ניחא. אבל בספר מככבות סוגיות נפיצות נוספות, כגון טבעונות, כפירה באל, תיאורים חיים של דם ווסת ועוד. לשמחתי, עד כה, הספר יצר קירבה והתעניינות. בסופו של דבר, יש בו ריבוי קולות - אנשים שונים יכולים למצוא בו את עצמם, כולל הורים גמורים, ברגש ובמעשה.

כמו שובי, אפילו כיום, להגיד שאני לא אמא מבחירה עושה לי קצת רעד בגוף; החשש מהתגובות ומהמחירים. אבל הגיל והשלמות עם ההחלטה עשו את שלהם. בסופו של דבר, אין שום דופי מוסרי בבחירה זו. אולי זה מה שהאיץ אצלי את הרצון שייצא החוצה, גם בכתיבה. הרצון בהכרה, בקבלה ובניראות. לא כולם זוכים לה, את זה אני יודעת. ויודעת גם שיש זוגות שזה בדיוק מה שעומד ביניהם, ועד כמה זה יכול לייסר. אלהורית יקרה או כל מי שזזה קצת מהתלם – אינך פגומה באף אופן. חייך אינם ריקים או חסרים. בחירתך ראויה, יהיו הסיבות אשר יהיו. יש לך מקום בעולם.

מי הדמות שהכי נהנית לכתוב? איזו דמות דווקא היתה הכי רחוקה ממך והיה לך קשה לכתוב?

הכי נהנתי לכתוב את שובי, גיבורת הספר. התענגתי על להיכנס לה לתודעה וקילפתי את עצמי שם (בתוספת המון בדיה, כן?). את שבות רחל, ביתה הדמיונית שלא נולדה, היה קשה לי לכתוב. היא קסומה לפרקים ומעוררת רצון לחבק, אך גם עוקצת את שובי באיזורים הרכים, מערערת אותה ופולשת לה למרחב, ושובי הרי קנאית למרחב שלה. מצד שני, היו פעמים שבהם התענגתי על חוצפתה של שבות רחל. גם המילים שלי לפעמים עוקצות, לא נעימות. גם אני מעמתת. גם אני שבות רחל.

למעשה, יש אותי (ואחרים) בכל הדמויות כולן. אני מחבבת כל אחת ואחת, כולל את אלו שמאמללות את שובי. אין בספר נבלים, כך אני מקווה. ואם נדמה שכן, ככל הנראה נכשלתי. רציתי אותן בני אדם, עם כל הרע והטוב.

איך בחרת את השמות לדמויות?

הסיפור הראשון שלי על שובי נכתב בגיל עשרים לערך, קראתי לו "אדום". ילדה בשם שובי יושבת ומדממת תוך כדי הירהורים ילדיים שהופכים לקיומיים ואז לכאוטים ושבורים עד שהיא מאבדת הכרה מאובדן דם, נאבקת ואז מתמסרת. מאז לא עזבתי את השם הזה, שהצליל שלו מקסים בעיניי, שהוא רווי במשמעויות, שיש בו קלילות לצד עומק. גם הצבע האדום מלווה את הטקסטים שלי, ואת הרומן הזה בפרט.

מחבבת גם את יתר השמות: פתן (החתולה המוש!) רם, פרי, בניה, דובי, בלה, שרוליק, מנחם ועוד. יש לחלק מהשמות משמעות עבורי ואחרים בעלי משמעויות שנגלות לי רק עכשיו. אפילו את שמי שלי הוספתי באיזו סצנה צדדית, כתלמידה של שובי המקריאה את השיר "מנגד" של רחל, כמו חץ לליבה של מורתה הנעזבת.

השיר "שובי נפשי", בנעימתו הקרליבכית היפהפיה, התנגן לי בראש בכל שלבי כתיבתו. וכן, גם "טיפות הגשם" של שופן שניגנתי בלי סוף, ויסלחו לי השכנים.

מי אייר/עיצב את הכריכה? תוכלי לספר על תהליך עיצוב ובחירת הכריכה?

את הציור שעל הכריכה ציירתי אני - אישה בצמות, עטופה בעלי כותרת. רקע כחול, אצות ים מזדקרות מסביב, נעות איתה במים. כל מה שמסביב שייך לשיר לוי, מעצבת כשרונית שממש נעים לעבוד איתה. הציור הוא למעשה קלף טיפולי מתוך סט של קלפים טיפוליים שציירתי. תוך כדי כתיבת הספר, ידעתי שהוא מוכרח להתנוסס על הכריכה. ציור כתמי עם משיכות מכחול עבות וצבעים עזים, כמו שיוצא לשובי בחוג ציור, לא משנה כמה המורה מבקש ממנה לעדן. שובי ששומרת על עצמה ועל ילדיה שלא נולדו מעולם חסר תקנה ("היכן שיש בני אדם תהיה שואה"), או כילדה בשמלה אדומה ששואלת הרבה למה, ולכל למה יש מחיר. במבט ראשון הדמות נראית כנועה ונסחפת. אך אם תביטו עוד, הצמות נדמות לאגרופים. צמות שאינן רק צמותיה של שובי, אלא שייכות גם לדמויות נוספות בספר, שאת צידן הרך והמתאגרף אני אוהבת באותה המידה.

מי ערך לך את הספר? איזה שינויים חשובים ומשמעותיים עשו בתהליך העריכה של הספר?

שלוש נשות מקצוע נבונות היו לי לעזר. נתנאלה שלזינגר שצללה והתניעה, עלמה כהן ורדי ששאלותיה חוללו מהפכה, ועפרה גלברט אבני, עורכת הספר שהוצאת "אוריון" שידכה לי, שהעמיקה ודייקה.

היו עוד אנשים טובים בדרך שקראו והעניקו משובים חכמים. אשתף באחד שקיבלתי מאחותי לאחר קריאת הטיוטא הראשונה ששאלה היכן הכעס (של שובי), שהרי במצבה מתבקש שתבער. ישבנו בבית קפה כשהיא שאלה אותי את השאלה הזו שעוררה בי דחף עז להתגונן. שאלה שנכתבה, באותן המילים ממש ובאותה הפליאה, בטיוטה העוקבת של כתב היד, אחות מול אחות, בבית קפה ירושלמי גם כן.

ספרי לנו סוד מאחורי הקלעים של הספר

בשלב מתקדם מאוד בהגהות, נפרדנו לתמיד מג'ינגי', החתול הקשיש-מלנכולי-אהוב של חיינו. מתוך כאב האובדן, החלטתי שאני קוראת את הטקסט, קריאה אחרונה בהחלט, מעיניהם של חתולי הספר. תוך כדי קריאה הצטערתי שלא עיביתי את דמותה של פתן, חתולתה מדובללת הפרווה של שובי, פרסונה בפני עצמה.

"והנה, על מצע של נוזלים מבעבעים, עיני זהב פקוחות לרווחה, ניבטות בתבוסה מתוך המוות". זהו ציטוט מתוך סצנה, אי שם בעומקו של הטקסט, המתאר דג על מחבת - הדג האדמוני המת ששובי ניסתה להציל (כן, אני מודעת לפרדוקס). אגרוף בבטן – כאילו כתבתי את מותו של ג'ינג'י שלנו. גם לו היו עיני זהב עגולות, מביעות ויפהפיות, שנותרו אף הן פקוחות לאחר מותו. גם אותו ניסינו להציל עד שאי היה אפשר. על אף שהטקסט היה לקראת סגירה, כפסע מעותק-שמש, ביקשתי שהחתול שעל ברכיה של שובי, זה החותם את הספר, יהיה ג'ינג'י. תודה לאנשי ההוצאה על הסבלנות ועל התיקון. בחלוף הזמן, ליבנו נפתח שוב. אימצנו צמד מנומרים מתוקים וחסרי מנוח, מעגל חיים פלאי וצובט.

מה הז'אנרים האהובים עליך?

הז'אנר פחות חשוב לי. אני צריכה את הספרים שאני קוראת חשופים, מהורהרים, ובשפה מענגת. והחשוב מכל – שייצרבו.

מה היית רוצה שישאלו אותך בראיונות ולא שואלים?

למה הספר גדוש בפרצי התלהבות, שעשוע, ותשוקה לחיים. לכאורה, שאלה מופרכת. שהרי ליבת הספר היא פרידה, ובבסיסו – עולם חסר תקנה. ואף על פי כן.

ציטוט אהוב מספר?

"כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם: כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן" (קהלת ג’, יט')

מתוך ספר קהלת הנוגה-עליז, הספר האהוב עלי בתנ"ך. פרופ' יעקב מלכין ז"ל כינה אותו "שירת ייאוש נשגבת". ציטוט שבעיני מבטא תפיסה שעדיין נחשבת לחריגה, חילול קודש של ממש, שאני ושובי אוחזות בה בלהט שוודאי עובר בין השורות (וגם עכשיו הגוף קצת רועד), שאדם וחיה חד הם, כך גם גורלם. חרסים מופלאים ונשברים.

לרכישת הספר באתר עברית - לחצו כאן >>