אמרות משפחה

את "אִמרות משפחה" כתבה נטליה גינצבורג כמעט באמצע הקריירה הספרותית המרשימה שלה, לאחר שכבר היתה מאחוריה שורת רומאנים מופתיים. אבל הרומאן הזה הוא שהפך בבת-אחת אותה גם לסופרת של המוני קוראים: למעלה מחצי מיליון באיטליה עצמה.

המאורעות, הדמויות והשמות בספר מציאותיים. "לא המצאתי דבר... כתבתי רק מה שאני זוכרת", כותבת גינצבורג, אבל דווקא בגלל מגבלותיו של הזיכרון יש לקרוא את הספר "כאילו הוא רומאן". ואכן, הספר הזה אינו אוטוביוגרפיה. לאורך רובו, נטליה לוי (שם נעוריה) היא בו רק העין הצופייה והאוזן השומעת מול בני-המשפחה והדמויות הקשורות בהם.

לא המאורעות עומדים במוקד, אלא הפרישׂה האסוציאטיבית של אופני-הדיבור עליהם, הביטויים החוזרים-ונשנים שהיו אומרים במשפחה לאורך שנים ארוכות. דומה שאין בספר שום דיבור שנאמר רק פעם אחת. הביטויים העליזים הללו, שמאמצת לעצמה המשפחה, הם בעצם גרעינים תמציתיים של סיפורים ואנקדוטות.

הרומאן של גינצבורג ראה אור לראשונה בעברית ב-1988, תחת השם "לקסיקון משפחתי". התרגום החדש, המדויק יותר, גם מאפשר לקורא להתקרב ללשון הגינצבורגית, שהיא אחת ההנאות הגדולות שמספק הספר הזה.