המלחמה השביעית

עד היום אין למלחמה הזו שם. לפחות לא שם מוסכם. הפלסטינים אומנם מתעקשים לקורא לה אינתיפאדת אל-אקצא, אבל מבחינת הישראלים היא לא אינתיפאדה והקרב הוא לא על ירושלים. גם ההסברים סותרים. כל צד משוכנע שכל האשמה מונחת על כתפי הצד השני.

רק על דבר אחד אין מחלוקת: מספר הקורבנות העצום, רובם המכריע אזרחים. מספטמבר 2000 עד אוגוסט 2004 נהרגו יותר מאלף ישראלים בעימות עם הפלסטינים. הצד הפלסטיני ספג יותר מ-2650 הרוגים.

עמוס הראל, הכתב הצבאי של עיתון הארץ, ואבי יששכרוף, הכתב לענייני ערבים של קול ישראל, ליוו את העימות המדמם הזה מהירייה הראשונה. במבט מפוכח וחסר פניות הם משרטטים את שתי פניה של הטרגדיה הזו.

הם שמעו במו אוזניהם את ראשי החמאס מספרים איך שאבו עידוד לפיגועי התאבדות מהתבטאויות השמאל הישראלי. הם למדו מהמקור הראשון באיזה תחכום מבצעי חיסל השב"כ את בכיר התנזים ראאד כרמי, ואיזה מחיר איום שילמה ישראל על האיוולת הזו. הם חושפים לראשונה כיצד חגג איש סודו של ערפאת, מוחמד רשיד, את ליל בחירתו של אריאל שרון. הם ליוו מקרוב את ההתבגרות הכואבת של צה"ל, בין חיסול לפיגוע, ואת המטמורפוזה הרת הסכנות של החברה הפלסטינית.

הם חיו ונשמו את המלחמה הזו 365 יום בשנה, בשטח, בגובה העיניים, ולא מעמדת הפרשן. ארבע שנים אחרי שהחלה המלחמה השביעית, הם מנסים להסביר לעצמם ולקוראים מה נפל עלינו ולמה.