מה רוצה הגבר

שמונת הטקסטים של יצחק בנימיני, אשר אוגדו תחת הכותרת מה רוצה הגבר?, הנם טקסטים בעלי עוצמה אפוקליפטית מחזורית, המתהווה בקשיות וברכוּת, כמין פאלוס המבקש להתפצל ולהתפצל, אך גם תובע את אונו אל מול חדוות אי הנסבלות של הקיום הגברי, נשי, ישראלי, פלשתינאי, יהודי-נוצרי. אופי התנהלותו של מחזור הטקסטים מוביל את הקוראים אל כאוס דידקטי-חזוני שאינו מאפשר לאיש להיוותר מחוץ להצגה, מחוץ לפיפ-שואו או מחוץ לתפילה. בעודו משתמש בשאלתו הנודעת של פרויד "מה רוצה האישה?", מפנה בנימיני את השאלה בחזרה לסובייקט הגברי, ומתריס ברפלקסיביות: "מה רוצה הגבר?".

סוף כל סוף מעז גבר להפנות זרבוביתו פנימה, תוך סלטות משולשות ומהופכות לצדדים, ולהביט דרך פריסקופ איבר הזִכרות העצמי גם על עצמו; אלא שלא ניתן למצוא כאן מניפסט רציונליסטי-מהוגן ונוח לקריאה, שהצהרתו הנה כי שחרור האישה כרוך ואף מותנה בשחרורו של הגבר ובמודעותו לדיכויו, שכן תחת זאת מערים עלינו הטקסט של בנימיני קונפליקטים בלתי פתירים המשתלבים אלה באלה ומתפתלים – כמין רכבת הרים טקסטואלית – בין כפירה לכינון תפילה, בין פסיכואנליזה לתיאולוגיה, בין מונותיאיזם לאימהות פאגנית גדולה.

מעבר לכך שספר זה עשוי גם להיקרא כמסע שוטטות אינטלקטואלי סוחף בין הוגים שונים שהיו במרוצת השנים להורים רוחניים – פאולוס, פרויד, לאקאן, איריגארי, קריסטבה – בנימיני בונה גם נדבך של טיעון ממשי וחסר תקנה, שבו מצוי הגבר-פרולטריון, כניסוחו, בתוך מעגל דיכוי אין-סופי, בתוך הקטסטרופה האנושית שבה הנשים נאנסות או מועדות-אינוס-תמיד, והגברים מאבדים עצמם לדעת, קורסים תחת עול הדרישה הפאלית המצויה בתרבות בת זמננו – עכשיו, כך נדמה, יותר מתמיד.