סובייקט מסך

בספרו "סובייקט-מסך" מבקש יצחק בנימיני להציג הרהור על המצב התרבותי הנוכחי, המערבי והכמו-מערבי, ככזה שבו היצורים האנושיים חווים את תחילתו של תהליך שבסופו הם יתמזגו עם הפרויקט המתגשם של האחרות הטכנולוגית. זו אחרות אשר מאז ימי המערות ייסדה את החיה להיות אנושית, אבל תוך כדי כך שהיא נחוותה כחורגת מהמהות האנושית. נראה שלוגיקת החִברוּת הזאת מגשימה את עצמה באופן הכי נמרץ בציר של המפעליות החזותית של אותה אחרות, הציר שמתגשם באמצעות העין הטכנולוגית – הפיזית והמנטלית.

בהיגיון העתידני שלו הפרויקט הזה ממזג לתוכו את האני-המביט (העין האנושית הצופה שלנו) לעבר ישות אחידה ואחת, לקראת היעלמות עתידית של הסובייקט – כעצמי פרטי וכעצמיות אנושית. אלא שנדמה שאנו מצויים בשלב הביניים של ההיסטוריה של האחרות הטכנולוגית: הרדוקציה של מהות האנושי למהות של הסובייקט הצופה – רדוקציה שמכפיפה את הסובייקט למהות אחת, מהות הצופה. הפעולה הרדוקטיבית הזאת מתאפשרת על ידי עצם העובדה שהסובייקט הזה עובר תהליך שבו הוא גם נתון-לצפייה. בנימיני מציע חקירה מנקודת מבט פסיכולוגית, פילוסופית ותיאולוגית לאותה התכה של מסך-סובייקט, בין אם באולם הקולנוע הדו-והתלת-ממדי, הטבלט-סמרטפון-טלוויזיה, או ברגעי השימוש בגוגל גלאס העתידיים.

האוריינטציה התיאולוגית או הטכנו-תיאולוגית הנוכחית מזמינה את המפגש עם התזה של ז'אק לאקאן אשר הניח שהבסיס לסובייקטיביות המערבית המודרנית מצוי בביבליה שייסדה את צורות החרדה וההדחקה של הסובייקטיביות הזאת. הודות לפרדיגמה זו מוצע לתפוס את הפסיון של ישו, במיוחד כפי שמומחז על ידי פאולוס באיגרותיו, כגרעין יסודי בבסיס המנטלי של הסובייקטיביות הייחודית בתרבות המערבית, כלומר שגרעין זה ממשיך לתחם את הסובייקט מתוך יחס מיוחד אל השדה של ההזדהות הוויזואלית – כלומר עם הדימוי של האלוה האנושי הצלוב.