אבל לא רק שומעים אותן, חושבים אותן כאילו הן היו המחשבות שלכם, ככה שאתם לא יודעים להגיד אם החשק שלכם לוופל לימון הוא אותנטי שלכם, או של סתם מישהו רנדומלי שעבר לידכם (כמוני, למשל).

עכשיו תתארו לכם שאתם באמת מצליחים לתאר לעצמכם את זה.

כי עד כדי כך הכתיבה של בלום טובה.

ברגעים שבהם הדמות הראשית חווה את כל המחשבות של כולם, אנחנו חווים את זה איתה בעצמנו, את הרעש, את חוסר ההבנה מה מחשבה שלי ומה מגיע מהספר. כי הוא כרגיל עד כדי כך טוב.

כרגיל - העולם שבלום בונה לנו מדהים ועשיר ומיוחד.

היה לי כיף לשקוע בספר וגמעתי אותו כמעט בלי הפסקה.

העלילה מותחת, ולמען האמת לא היה לי ברור מי "האיש הרע" עד הרגע שהוא נחשף, ולרוב אני תופס את זה מיד.

אבל, קטן אבל עדיין אבל,

העלילה מתפרשת על-פני זמן יחסית קצר (כמה ימים), אבל זזה קצת לאט בחלק מהמצבים בגלל כל הפלאשבקים של הדמות הראשית.

הם מתבקשים לעלילה ולרצף, אבל באותה נשימה זה מרגיש קצת כאילו הכול זז לאט מידי ובמקום להתקדם עם העלילה אנחנו טיפה חוזרים יותר מידי אחורה. לי אישית זה קצת הפריע לרצף הקריאה.

בנוסף, סוף הספר (שחלקו היה לי ברור מההתחלה וחלקו בהחלט הפתיע), היה טיפה לא ברור. הדמות הראשית עושה משהו שלא הוסבר בכלל, בלי שום הכנה מראש, ושנשמע הרבה מעבר ליכולותיה בכל מקרה… וזה טיפה אכזב כי זה היה סוף "הוליוודי" מידי לטעמי.

אבל בסה"כ - כמה שהתגעגעתי לספרים של בלום, כמה כיף שהוא סוף סוף הוציא ספר חדש, ומת כבר שיגיע הספר הבא של הסופר הישראלי הכי מוכשר שאני מכיר!