פעמיים שבעה

כשקיבלתי לקריאה את הספר של יעל שיה נאמר לי שהוא בנושא אבל לכן ציפיתי לבעסה. ציפיתי לספר שעוסק במוות (ומי צריך היום עוד מזה) אבל קיבלתי את החיים לפרצוף בכל הכוח.

החיים האמיתיים ברגעים הפחות זוהרים אבל היותר אנושיים שבהם. בלי מסיכות. בלי הנחות. רגש חשוף. מודעות מלאה. הלב על השולחן והלב הזה מלא אהבה. לעולם. לטבע. להורים שהיו בריאים ואז חולים ואז בגיל 24 שניהם אינם. לילדה שיעל הייתה. לילדה שעודנה. לאנשים בכלל. טקסטים קצרים ואישיים המערבים ריאליזם שורף עם פואטיקה שמימית והשילוב מפעיל את בלוטת הדמעות שוב שוב. ספר כזה מזכך לא זוכר שקראתי.

יעל כותבת כל כך יפה, בפשטות נוגעת, בשילוב דימויים מבריקים שגרמו לי להשתאות, מציירת ביד אומן את המשפטים כמו את האיורים שבתחילת כל קטע, איורי חפצים יומיומיים שמתקשרים לקטע באופן שעושה את הספר חווייתי, נגיש וקליל למרות הנושא הכביכול כבד. לטעמי האישי כולם חייבים לקרוא את הספר הזה ומהר.

אוהבים את השיר של ארקדי "להרגיש"? כזה.

וואו.