עלובי החיים

טוב אז זאת סקירה על ספר לא כל כך חדש.

אני מאוהב במחזמר עלובי החיים, כמו עוד 2-3 אנשים בעולם ואמרתי לעצמי שהגיע הזמן להגיע למקור שטרם קראתי, כמי שהייתה לו תמיד רתיעה מקלאסיקות היסטוריות קאנוניות. התרשמותי מהספר תהיה בראי המחזמר שהוא פשוט יותר טוב.

בסך הכל מאוד נהניתי מהספר, אבל נראה שהמחזמר מבוסס על גירסה של הספר כפי שהיה אילו נערך כהלכה. כלומר הבנתי מאיפה שאבו יוצרי המחזמר את הנושאים והסצנות המרגשות שמגרות את בלוטת הדמעות. הדמויות במחזמר מבוססות בצורה די מדויקת על תיאורן בספר. אבל הופתעתי שמלבד הדרמות האנושיות הריאליסטיות למדי בצרפת מוכת העוני והסיאוב, כמעט חצי ספר אנחנו מקבלים את הדמות הראשית ז'אן ולז'אן לא רק כישו המקריב עצמו שוב ושוב, אלא כגיבור על בלתי סביר, כמוהו אנחנו רואים בסרטי פעולה. הוא מתחמק שוב ושוב כמו הודיני מקשירות וכמו ג'יימס בונד מבתי כלא, הוא מאלתר כלים משום דבר כמו מקגייוור, הוא צולף בכובעים של חיילים מרחוק רק כדי להפחיד אותם כמו וילהלם טל והוא מטפס על קירות כמו ספיידרמן. כמובן שהוא חזק בצורה משוגעת, שזה עוד סביר, אבל כל ההרפתקאות המטורפות שהוא עובר קצת שיעממו אותי וגרמו לי לגחך. מי אמר "בריחה בארון מתים שכמעט גרמה לו להיקבר בחיים" ולא קיבל?

עכשיו ציטוט שגרם לי לצחוק בקול, כאילו היה חלק מספר הומור נונסנס שחור:

"כה טבעי היה שמריוס יאהב אותה ויעריץ אותה. אבל האמת הייתה שחניכת הנזירות הזאת, שלא מכבר הגיחה מבין כתלי המנזר, דיברה בחוכמה ואמרה דברים נכונים ודקים. הם העריצו זה את זו.

בתוך ענן אושרם כלל לא הבחינו במגפת הכולרה שהכחידה את אוכלוסיית פריז בדיוק באותו חודש מאי."

עוד משהו מעניין. ככותב יצא לי להקשיב למנטורים שמעודדים ובצדק את הSHOWING לעומת הTELLING. אצל ויקטור הוגו הטלינג מפואר. כשדמות מוצגת אנחנו מקבלים סקירה מפורטת על מי היא ומה היא, כולל הפרופיל הפסיכולוגי שלה, ורק אחר כך היא מתחילה לחיות בסיפור. הוכחה שאולי אפשר גם ככה.

הקטע הכי חזק בעיניי בספר מקביל לסצנה הכי חזקה לדעתי במיוזיקל, שמו "עולמו החרב של ז'אבר" והוא כתוב בצורה מופתית.