ארוכה הדרך למטה

הציפיות שלי היו גבוהות למדי. יותר מדי.

לונדון, ערב השנה החדשה. ארבעתם מגיעים לאותו מקום- בניין 'המקפצה' החביב על מתאבדים.

לכל אחד סיפור עגום וסיבה להיות שם. הספר מובא במעין פרקים קצרים מפיהם בזה אחר זה.

מרטין הינו מנחה טלוויזיה פופולרי למדי שהסתבך בפרשיית מין עם קטינה וישב בכלא. אשתו ובנותיו עזבו אותו.

ג'ס היא בת עשרה לונדונית- פרחה פאנקיסטית עם שפת ביבים, טרגדיה של אחות שנעלמה ובת לשר בממשלה. אקס בשם צ'ס.

מורין באמצע החיים, אם לבן עשרים מוגבל.

ג'יי. ג'יי הוא אמריקאי שהגיע ללונדון. מוזיקאי מתוסכל עם חלומות שחברתו עזבה אותו וכעת עובד כשליח בפיצריה.

הוא זה שנקלע אחרון למקום כששלושת האחרים כבר שם. לדבריו היה בבניין למסירת פיצות והחליט לעלות לגג כששמע קולות, או משהו דומה.

מתפתח דיון כשמרטין כבר יושב על המעקה. לבסוף מתקבלת החלטה שאם לנסח בקיצור- 'לא כרגע'. ותחילת מסעם המשותף הינו מסע לילי הזוי בחלק העלוב יותר של לונדון במסיבה פרועה ושפע אלכוהול, שישו ושמחו בקיצור. ולמרות שהם באים מעולמות כל כך שונים הם מתגבשים לקבוצה כשהטריגר הוא בעיקרו 'החיים חרא'. ממציאים סיפור דמיוני אינפנטילי לראיון טלוויזיוני לגבי אירוע הפינאלה על הגג.

ציפיתי לכניסה רצינית יותר לעולמו של מי שעומד להתאבד, מי שהגיעו לקצה ולא רואים טעם לחייהם. תסכול וזעם, נטישה, חרדות ומיאוס. יש את זה במינון מסויים. מה שיש בשפע בלתי נדלה הן קללות כולל 'המזד***' על כל הטיותיו, פאק, שיט, מחורבן. הנטייה הנצחית של ג'ס לומר 'עשה' במקום 'אמר'. עשה לי, עשיתי לו...עשרות פעמים.

עמודים ללא תוכן כמו הקשקושים של ג'ס והפדיחות שעושה לאבא. ההרהורים של ג'יי. ג'יי ומורין ושיחות על הא ועל דא.

התחלה מבטיחה, ההמשך לא. אפשר היה להעמיק בדמויות ולהפחית בקללות או פשוט לקצר את הספר.

קצת אחרי אמצע הדרך הספיק לי.

סוג של החמצה, בתמצית. אולי התרגום לקוי.