הוא ישב בביתו, או מה שהיה ביתו באותם הימים, כי איך יקרא למקום ההוא שנותן לו לשבת ולאכול ולהניח את הראש ומעט מהכבודה שרכש זה עתה, אחר שאיבד הכול, וניסה לחשוב איך הגיע לכאן ומה עליו לעשות מכאן. הוא, שרגיל היה לערוך סדרים רבי־משתתפים, פתאום באמצע חייו נאלץ לשבת בלא איש ממשפחתו, בקרב אנשים שרק זה עתה הכיר, ופתאום עליו להשתלב בסדר איתם, להיות פחות דומיננטי, להנמיך מעט את עצמו ולתת בפעם הראשונה את הכיסא המרכזי לאחר.

הקושי הגדול שלו עד עתה היה לנהל חיים כפולים: מצד אחד, לעבוד ולעשות הכול, כאילו הכול טוב. אבל מצד שני, מבפנים, להחזיק את הכול לבד. הקושי הגדול לעמוד עם חליפה ועניבה, ולדעת שאין כיסוי מאחוריה – שהוא יכול להתאמץ ולעשות הכול, אבל שאין לו באמת 'בית', שהוא איבד אותו. להבין שגם כשהוא חוזר מהעבודה ומהלימודים לשם, גם אם כרגע יש לו שם מיטה להניח את הראש – שום דבר 'שם' לא בטוח, דבר אינו יציב, אין ביתיות. עכשיו רק צריך להשלים עם זה. "להיות עני זה להסתיר את המצב שלך. להתבייש. להיות עני זה להיות בודד..." (עמ' 22).

כדי לצאת משם הוא היה צריך נס. לבדו לא יחליט לוותר על ה'שם' המוכר שכינה 'הבית'. לפעמים אנחנו משאירים את ההחלטה לאחרים, כי קשה לעמוד מול המציאות ככה ולהכריז על הכשלון (עי' עמ' 4). במובן זה, אלמלא הייתה המציאות מחליטה, עד עתה אנו היינו עדיין משועבדים, איש איש לבעיותיו, ולא יוצאים משם (עי' עמ' 27–28; 38).

"וכך זה קורה, בחוזק יד: אלוהים תופס אותנו בעורף בכוח וזורק אותנו החוצה, ורק אז אנו מבינים שכל הזמן הזה היינו בבית עבדים" (עמ' 38).

הסיפור

"מה שחשוב בסיפור סיפורים הוא לא הסיפור עצמו... מה שחשוב הוא הקשר בין הילד ובין ההורה, והקשר הזה, בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא מתרחש בין הילד ובין התוכן, אלא בין האב לבן שלו. לא ההגדה היא העיקר, אלא ליל הסדר" (עמ' 7).

וכמו שרק יהודה יודע, הסיפור יכול לדייק את החוויה הרבה יותר מתוכן נקודתי כזה או אחר. וכך ליל הסדר, בא להעמיד את הסיפור הגדול במרכז.

דווקא זה גרם לי לחשש מסוים מההגדה הזו. היו לילי־סדר שנכחתי בהם, שעורך הסדר ביקש מכל הנוכחים לספר את "סיפור יציאת מצרים שלו". זה עורר בי סלידה, כל הניו־אייג' במסווה של חסידות, כי מה זה ליל הסדר, אם לא לשים את כל השמרים התוססים שלנו בצד לרגע, ולהתרכז בבסיס עצמו, בסיפור יציאת מצרים, במה שעובר מדור לדור, בלי תוספות אישיות ונגיעה שלנו, שמטפיחה את המצה והופכת לחמץ, בלי להסית את המרכזיות של סיפור יציאת מצרים לסיפור של איזה "נס גלוי" בהשגחה פרטית, שלרוב אינו נס כלל, של כל אחד ואחד מבאי הסדר... וחששתי, שההרכבה של סיפור יחד עם ההגדה תסית מהסיפור המרכזי של ההגדה. לכן, בעיני, אפילו שמדי שנה אני רוכש הגדה או שתיים, כדי להגיע מוכן לליל הסדר, במבט חדש על אותה הגדה, אני תמיד משתדל להכין את ההגדות לפני ליל הסדר, כדי שבליל הסדר עצמו אשאר על הציר של הסיפור המרכזי, הסיפור הגדול שעובר מדור לדור, וההגדות המבוארות רק יעמיקו את המבט שלי בו, ולא שיסיתו אותי לרצף שאלות צדדיות ופלפולים שאיש אינו צריך. במובן זה, לענ"ד 'סיפור; הגדה' של גזבר הוא מדויק בשמו: סיפור נהדר על משפחה אחת לפני ליל הסדר, במהלכו ולאחריו, אבל לא עם הפרדה בינו לבין ההגדה.

עריכה

בספר כתוב שהסיפור "לא דרמטי מדי" (עמ' 8), ואף יהודה שיתף בפוסט: "הורדנו את מפלס הדרמה. אם קוראים את הסיפור כרגע, הוא מאוד לא דרמטי. סיפור פשוט יחסית, על דמויות פשוטות יחסית. במקור זה היה הרבה יותר טעון והרה גורל, אבל הורדנו, כדי שיהיה רגיל ולא מוקצן ולא ימשוך את תשומת הלב מההתכתבות עם ההגדה", וזאת מתוך תקווה שיקראו תוך כדי ההגדה. כאמור לעיל, לענ"ד כל הרעיונות הגדולים וההגדות צריכות להילמד לפני, כדי לבוא איתן לליל הסדר ואז להכניס אותן לתוך השלד המרכזי שעובר מדור לדור, ולא כדי לברוח מהקריאה בהגדה, שיכולה לשעמם אנשים מסוימים. אני מבין שזה "רף" ציפייה גבוה, אבל לענ"ד ההגדה עצמה, כפי שהיא כתובה, לא יכולה להתמודד עם הטעם הספרותי של רבים מאיתנו, וקל וחומר לא מול הסיפורים של גזבר. במצב הנוכחי של הספר, קורא עלול לשקוע בסיפור ולשכוח מההגדה שמתנהלת ברקע. ולכן, דווקא הייתי רוצה לקרוא את הנוסח המלא והדרמטי (לפני ליל הסדר).

הגדה

יש בהגדה כמה חידושים נאים, שמעוררים למחשבה.

למשל, מהיכן הילד שואל בתחילת ההגדה על ההטבלה פעמיים, כשלא טבלנו עדיין פעמיים... (עמ' 26. השאלה רמוזה בעולת ראיה עמ' רסז, ובעוד הגדות, אך לא במפורש ככה, ובתשובה בכיוון שונה).

דוג' נוספת, היא המבט החדש על סימני רבי יהודה:

"באיזשהו שלב, זוגיות, חברויות, ההיסטוריה האישית שלנו כולה... הופכות להיות לא רק תיאור של מה שקרה, אלא גם סמלים וסימנים. וככה זה, סימן זוגי, שפה פנימית של ריקי ויאיר, שזה הם יכולים לדבר בקודים ולהבין שהשני מתכוון בדיוק לאותו הדבר, שכבר לא צריך ללכת את כל הדרך כדי לוודא מה יאיר מבין ומה ריקי זוכרת. משהו קורה ביניהם, כמו בועה ששניהם בה וכל העולם סביבם" (עמ' 63).

ההלכה והרגישות שבכל דור

בשלב מסוים, מו"ר הרב אליעזר מלמד רצה שההפניות והפניות ב'פניני הלכה' יכללו את כלל הקוראים, ולא יהיה כתוב, למשל: "כאשר עומדת בפני אשה שתי אפשרויות: להכין עוד מאכל לכבוד שבת או" וכו', אלא שיהיה כתוב בלשון שאינה ממסגרת את התפקידים המסורתיים בבית. או שכל ההפניות יכללו גם נשים, ובמקום לכתוב, למשל, 'ראה', עברנו לכתוב 'ראו', ועוד כיוצ"ב.

ראיתי שגם בהגדה הזאת, לכל אורכה, לשון הפניה היא שככה אנחנו עושים, אפילו לא כציווי או כאמירה שכך יש לעשות, אלא שכך עושים: "נכרוך כזית מן המצה" וכו'.

שמחתי לראות זאת, וזה התחבר למה שכתב על המסורת עצמה והסיבה לקיום ליל הסדר (ראו עמ' 6). גם ראיתי בכך את החיבור לקיום ההלכות מרצון ומבחירה, ולא מתוך "צורך". כך, בלשון רכה ונעימה, אנו מתחברים לקיום ההלכה, ולא כי "צריך לעשות", אלא כי בחרתנו בכך (עמ' 10) [אגב, מעניין שלא הביא שם את הדוג' של האיכא בינייהו שליבוביץ' היה משתמש בה פעמים רבות: "להשתין זה צורך!"].

מצד שני, ההגדה כתובה כהגדה אשכנזית, כמעט למהדרין, וזה היה בעיני פלא. כיצד ייתכן בשנת תשפ"ב לכתוב הגדה שלמה, שרק ברכת המזון מופיעה פעמיים, בנוסח אשכנזי תחילה, ואז בנוסח ספרדי, ובהלכות הרבה יותר "קריטיות" מנוסח ברכת המזון, שבהן יודו שיוצאים זה בנוסח של זה, לא איזכר זאת? איני מדבר על דקדוקים, אלא בכוס השנייה והרביעית, שלמנהג אשכנזים, וכפי שההגדה הזו כתובה בפשטות, מברכים על כל כוס וכוס, ואילו למנהג הספרדים לא מברכים על הכוס השנייה והרביעית (ראו עמ' 97).

כמו כן, הרעיון של גזבר על ברכה לבטלה נאה (עמ' 10–11), אולם גם שם, לענ"ד זה לא מדויק הלכתית לחבר אותו למנהג הנחת החמץ טרם בדיקת החמץ, גזבר כותב בפשטות שזו המסורת, "כדי שהברכה לא תהיה לבטלה", והפשט הוא שאין בזה צורך, והברכה על הבדיקה, ולא על מציאת חמץ דווקא, ואכמ"ל.

כריכה

הכריכה מעניינת. מצד אחד כריכה קשה, כמו הגדה רצינית כזאת עם ביאורים, מסגרת של ארבע כוסות, נראה הכי שמרני שיש. אבל היא מביאה דווקא את החלק הלא אהוב על איש בסוף ליל הסדר הגדול: הכלים בכיור. אילו היה נגמר כאן, הייתי אומר שזה כותב מוכשר ששם לב לפרטים הקטנים, ובסוף כל ליל סדר גדול – גם יש כלים לשטוף, ולחזור למציאות המתמודדת והמורכבת. אבל פה יש הפתעה: ברווזון! מה ברווזון עושה בכיור של המבוגרים? רק גזבר יכול להכניס ברווזון להגדה, כך שזה ייראה טבעי, אפילו אם מעולם לא פגשתי ברווזון שם, עכשיו הוא נראה הכי טבעי שם.

אפילוג

אחרי שנבעט משם, הוא ידע שסוף סוף הוא יצא מן "המצרים שלו". הוא ידע שטעה בניסיונו להיאחז ב"טוב ארץ מצרים" המתעתע, ושעתה הוא הולך במדבר, בארץ לא זרועה, נחש שרף ועקרב. הוא היה כה רגיל לטעם המרור, שכבר לא ידע שאלו לא החיים, שלא מאלוהים הגיע הגורל שיאכל מדי יום לחם עוני ומרורים (עי' עמ' 19).

אחרי שיצא משם, עכשיו יש תקווה שיגיע מתי־שהוא להיות בן חורין, לשנה הבאה בירושלים הבנויה.