בשבילה אתה נהר

בשבילה אתה נהר מאת ציונית פתאל-קופרווסר

אמירה מדברת עם אכרם, בנה האובד, ומספרת לו על קורותיה בזמן שהותה על הספה הכחולה שבתה קלרין פינתה עבורה בחדר האוכל בדירתה הצפופה. אמירה מתגעגעת אליו ומייחלת אליו ומתקשה לראות שום דבר אחר מלבדו. הדר, נכדתה הצעירה, מבודדת בתוך משפחתה, שכונתה ואף בבית הספר – נשכחת מאין רואה, מתקרבת אל הסבתא המשוגעת שמדברת עם עצמה ומנסה לפלס לעצמה שם מקום.

בשבילה אתה נהר זהו סיפורם של יהודי עיראק כמו שרק ציונית פתאל קופרווסר, חוקרת ופעילה בתחום שימור וייצוג יהדות עיראק יכולה לכתוב. בתור כך הספר הקצר יחסית מהווה מסמך היסטורי ותרבותי יקר ערך. הוא מספר על החיים של היהודים בעיראק, על הבדלי המעמדות הכלכליים בין היהודים השונים ועל היחסים שלהם עם שכניהם הערבים. הוא מתאר בלי להתנצל את הסלידה התרבותית מילודת בנות ואת הערך העליון ללידת בנים וכתוצאה מכך גם היחס המתמשך לאותם צאצאים בהמשך. הספר משלב ביטויים, מסורת, מאכלים ואת החיים לפני הפרהוד ולאחריו. כמו גם מעט מתוך אתגרי הקליטה במדינת ישראל.

אמירה מספרת את עברה מתוך ההווה המתרחש בשנות ה70 בשיכון בביתם של קלרין ודהוד אשר אינו רק פינה קטנה בחדר האוכל אלא מנסה להיות גם תמונת מציאות מורכבת של ימין מול שמאל, שיכון מול קיבוץ והתייחסות לפנתרים השחורים הן כרקע והן כוויכוח אידיאולוגי בין קלרין לחברתה או בין הילדים בבית. חלק זה מעמיס בעיני על הסיפור העשיר ממילא הן בייצוג היסטורי, אידיאולוגי ותרבותי והן במגוון עשיר של דמויות ומערכות יחסים.

אמירה המספרת היא מספרת שקשה להקשיב לה לפעמים. היא מספרת דבר ומסתירה שניים. היא מתארת עוולות שלקחה בהן חלק אבל לא מתעכבת עליהן יותר מדי, לא נותנת לאשמה שלה מקום או מנסה לרפא, למשל ביחסים שלה עם בתה כרימה. בעוד שסיפור האהבה שלה צלח, שאר חייה משחזרים החמצה אחר החמצה. ההתעקשות הזאת לראות רק את אכרם הנעדר מעוורת את היחס לשאר הילדים. רק עכשיו, בדירת השיכון הצפופה היא מרחמת על קלרין ומצטערת על ההחמצה של בתה, למרות שאיננו יודעים כלל מה מחשבותיה או רצונה של קלרין באמת. איך היא רואה את חייה. אנחנו שומעים את הביקורת של אמירה ושל רינה בתה הבכורה של קלרין (הדומה כמעט מדי לכרימה דודתה) אבל לא את האמת.

הדר לעומתה, כולה אמת אחת של בדידות איומה. מבלי שהסבתא אפילו תרצה בכך, היא מנכיחה את עצמה ואת יגונה בצורה שלא מאפשרת לאמירה להמשיך ולשקוע בתוך אבלה. היא אמנם מספרת לנו מההתחלה ועד הסוף את קורותיה, אבל הדר מבליחה מדי פעם ומסמנת לה את קיומה. דווקא הסימון הזה, הקרבה הזאת, הם החלק היפה והמשמעותי ביותר בספר בעיני. אי שם באמצעו, תוך כדי צעקות ומריבות בבית, לוחשת הדר בקול חנוק לסבתה: ״סבתא, יש לי היום יום הולדת ואף אחד לא זוכר.״ בשלב זה אמירה מודה כי אינה יכולה לפקוח את העיניים ולהיות איתה. היא מספרת לקלרין אבל אינה מסוגלת ליותר. לקראת סוף הספר כשהפרידה מאכרם קורמת עור וגידים והצורך של קלרין ובתה הקטנה הופך משמעותי יותר, חשוב יותר, אמירה סוף סוף יכולה לפקוח את העיניים, לראות את התמונה של האם ובתה על הקיר ולהבין כי יש עוד מקום לתיקון.

״בשבילה אתה נהר״ הוא ספרה השני של ציונית. את ספרה הראשון: ״התמונות שעל הקיר״ קראתי לפני זמן רב ועדיין נשמר לי טעם טוב ממנו. בתור כותבת שלקחה על עצמה לייצג את ההיסטוריה ותרבות של יהודי תימן בספריה, אני שמחה בייצוג היסטוריה ותרבות של יהודי עיראק כפי שהם באים לידי ביטוי בספריה של ציונית. כן ירבו.