רקורסיה

אי פעם התחלתם לקרוא ספר ופיזית לא הצלחתם להפסיק? לי זה קרה עם רקורסיה. מותחן מדע-בדיוני מהטובים שקראתי אי-פעם. קראתי אותו בלי לדעת כלום חוץ מזה שהספר קשור לזמן. בלי לכתוב אף ספוילר, ובלי להיכנס לתקציר העלילה, 5 סיבות לקרוא את הספר הזה:

1. הקצב. הספר מתחיל בקצב גבוה ורק מגביר. כמות ההתרחשויות בספר לא נורמלית. כל פעם חשבתי שהבנתי לאן הסיפור הולך, ועוד פעם הופתעתי. אני לא מדבר פה על טוויסטים, אלא על סיפור רחב-יריעה, סיפור שמרגיש כמו סדרת טלוויזיה של 3 עונות.

2. העולם. הספר אמנם נוגע בנושא שנגעו בו בעבר, אבל עושה זאת בצורה יצירתית, שלמה ומעניינת. הספר יוצר עולם עם חוקים ברורים, ומשחק במסגרת שלו. זה עושה הרבה סדר, וממקד את הסיפור (במקום ללכת לכיוון של למצוא פירצות בחוקים).

3. הדמויות. אחת הסיבות שאני פחות בז'אנר המדע בדיוני זה שבדרך כלל העלילה באה על חשבון הכתיבה, מה שפוגע בעומק של הדמויות. פה הרגשתי שלמרות המיקוד בעלילה, זה לא בא על חשבון הדמויות העגולות והעמוקות. בלי ספוילרים, אני אגיד שהסופר לא מרחם על הדמויות בכלל. כל דמות בספר עוברת מסע מפרך, לומדת המון על עצמה ועל החיים. הדיאלוגים אמינים, התגובות של הדמויות אמינות.

4. הפילוסופיה. הספר נוגע בנושאים עמוקים ופילוסופים מבלי לקבל טון יומרני או דידקטי. הוא נותן לקוראים הזדמנות לחשוב - מה אנחנו היינו עושים בנעליים של הדמויות, מה היינו עושים אם היה לנו את כל הזמן שבעולם? אהבתי גם את הציטוטים בתחילת כל חלק.

5. הסוף. חששתי לאורך הספר שהסוף יאכזב אותי. חששתי שזה יהיה מהספרים שהופכים למורכבים ומוסעפים, ובסוף הסופר שולף איזה דאוס-אקס-מכינה מהכובע והכל נפתר. בספר זה לא ככה. כל ה75 עמודים האחרונים של הספר נקראים בנשימה אחת.

לסיכום - חרגתי מהז'אנר הקבוע שלי והלכתי למחוזות המדע בדיוני. נהניתי מכל רגע, מהעמוד הראשון ועד העמוד האחרון. כן יש ממש בקטנה דברים שחרגו מהאמינות של הספר בעיניי, אבל לא ארחיב עליהם כאן כי זה לא משקף את הרוב.