גולני שלי

קראתי את ״גולני שלי״ של ידיעות ספרים, וכמי ששירת בגולני הרגשתי שזה ספר שלא רק מספר את סיפורה של חטיבה - אלא עוזר להבין משהו עמוק על המדינה עצמה.

גולני היא לא עוד יחידה בצה״ל. היא שכבה מאוד בסיסית בסיפור הישראלי: אנשים מכל מקום, מכל רקע, שנשלחים שוב ושוב אל המקומות הקשים ביותר, ושם נבנית שפה של אחריות, אחים לנשק, עקשנות, כאב וגאווה. הספר מצליח להראות איך הלחימה של החטיבה, האופי שלה והמחירים ששילמה עיצבו לא רק את מי ששירתו בה אלא גם חלק גדול ממה שקרה כאן בשנתיים וחצי האחרונות.

אני חושב, או לפחות רוצה לחשוב, שבמיוחד אחרי 7 באוקטובר והמלחמה הארוכה שבאה אחריו קשה לקרוא את הסיפור של גולני רק כסיפור צבאי. זה סיפור על החברה הישראלית כולה - על מי שנכנסו ראשונים, על מי שנשארו, על מי שנפלו, ועל מי שממשיכים לשאת איתם את החטיבה גם הרבה אחרי שהשירות נגמר.

הספר נותן מילים למה שהרבה לוחמים מרגישים אבל לא תמיד יודעים להסביר: שגולני היא לא רק מקום ששירתת בו. היא משהו שנשאר בך, מעצב אותך, וממשיך ללכת איתך לכל מקום.