מופוואדאת - 505 ימים בשבי החמאס

לאחרונה התחלתי לקרוא את ספרי החטופים השונים. משהו בחזרת החטוף האחרון פתח אותי לז׳אנר הזה שבעבר היה רגיש מידי מבחינתי. בימים הקרובים אסקור את הספרים שקראתי - מקווה שתהנו.

״מופוואדאת״ הוא ספר שקשה לקרוא אותו רק כסיפור הישרדות. יש בו משהו נוסף: ניסיון להבין איך אדם ממשיך להיות אדם גם כשהכול סביבו נועד לפרק ממנו את האנושיות.

אליה כהן כותב מתוך מקום כמעט בלתי אפשרי - מקום שבו הזמן מאבד את צורתו והתקווה אינה רעיון גדול אלא פעולה יומיומית קטנה: עוד נשימה, עוד מחשבה, עוד דרך לא להישבר. שם הספר עצמו, “מופוואדאת”, כבר מכניס את הקורא לעולם שבו האדם הופך לחלק ממשא ומתן. אבל דווקא מתוך המקום הזה עולה קול אישי מאוד, שלא מוכן להישאר רק “מקרה” או “סיפור חדשותי”.

הכוח של הספר נמצא במתח שבין העדות לבין העיבוד. מצד אחד, אי אפשר לשכוח שמדובר באירועים אמיתיים, בכאב ממשי ובחיים שנעצרו. מצד שני, כשהספר במיטבו, הוא לא מסתפק במסירת עובדות. הוא מנסה לתת צורה לחוויה שאין לה צורה: ימים שנמרחים, פחד שהופך לשגרה, שפה זרה שנכנסת לגוף, והמאמץ לשמור על גרעין פנימי שלא יילקח.

בעיניי, זה ספר חשוב במיוחד משום שהוא לא מאפשר לקורא להישאר באזור הנוחות של “הם חזרו” או “הם שרדו”. הוא מזכיר שהשבי אינו נגמר ברגע השחרור, ושגם החזרה לחיים היא פרק בפני עצמו - לא פחות מורכב, לא פחות טעון, ולא תמיד מובן למי שלא היה שם. יש כאן עדות, אבל גם ניסיון ספרותי לשאול מה נשאר מאדם אחרי 505 ימים שבהם העולם החיצוני התקיים כמעט רק כדמיון.

זהו ספר קשה, אבל לא רק קשה. הוא גם ספר על עיקשות, על זהות, על זיכרון, ועל הדרך שבה אדם יכול להיאחז בעצמו גם כשהוא מוחזק בידי מי שמבקשים להפוך אותו לחסר אונים. במובן הזה, ״מופוואדאת״ הוא לא רק ספר על שבי. הוא ספר על חירות פנימית במקום שבו החירות החיצונית נלקחה לגמרי.