מתיר אסורים

“ואולי זה גדול מאמ״ן? אולי זה מדינת ישראל, המערב, תרבות הביטול. כולנו חיילים אלמונים, בלי מדים, שמביעים אך ורק את הדעה המותרת... הסוציולוגיה קובעת את הדעה. משורה ישחרר רק המוות.”

״מתיר אסורים״ הוא בעיניי ספר שחורג מגבולות העלילה והופך למשהו רחב בהרבה מרומן על יחידת השבויים והנעדרים. במדינה שעדיין לא הצליחה להקים ועדת חקירה, הוא וספרים דומים שעוד יבואו בעקבותיו יכולים לשמש מעין ועדת חקירה אלטרנטיבית - לא משפטית ולא רשמית, אלא תרבותית, אנושית, מלמטה למעלה, כמו שרק ישראל האהובה שלנו יודעת לייצר.

מבחינה ספרותית, זהו רומן ביכורים מרשים מאוד. הבחירה בגוף ראשון מדויקת במיוחד, משום שהיא אינה מציבה מולנו מספר יודע-כל שמסביר את המציאות מלמעלה, אלא אדם אחד, פגום ואמין, שמנסה להבין אותה מבפנים. הגיבור של מירון אינו “גיבור” במובן הרגיל של המילה. יש בו אשמה, אגו, פחד, שנינות, עייפות, רצון להיות משמעותי, וגם רגעים שבהם הוא מבין שהוא חלק מהמערכת שהוא מבקר. דווקא הסתירות האלה הופכות אותו לדמות משכנעת.

הספר מצליח להחזיק מתח לא רק דרך אירועים מבצעיים או גילויים מודיעיניים (שׁכל מי שקרא עיתונים במהלך המלחמה מכיר או מרגיש שהוא מכיר), אלא דרך מתח עמוק יותר: המתח בין ידיעה לאי-ידיעה, בין נאמנות לביקורת, בין פעולה לשיתוק, בין הרצון להציל לבין ההבנה שכל החלטה עלולה לגבות מחיר במקום אחר. מירון כותב פרוזה ישראלית מאוד - ישירה, לעיתים מחוספסת, לפעמים מצחיקה. אבל מאחורי השנינות יש עצב כבד מאוד.

בעיניי, החשיבות של ״מתיר אסורים״ היא בכך שהוא מצליח לעשות משהו שמסמכים רשמיים מתקשים לעשות: הוא מפרק נקודות כשל לא רק כעובדות, אלא כחוויה אנושית. הוא שואל איך נוצרות קונספציות, איך אנשים חכמים (מאוד) מפסיקים להקשיב, איך סוציולוגיה ארגונית הופכת לאמת מקצועית.

במובן הזה, הספר הוא לא תחליף לוועדת חקירה במובן המשפטי או המוסדי - אבל הוא בהחלט יכול להיות תחליף רגשי, תרבותי, מחשבתי. הוא לא בא לקבוע אחריות פורמלית, אלא לעזור לקורא להבין את האוויר שבתוכו הכשל התאפשר. את השפה. את השתיקות. את הפחד לצאת מהקו. את הנטייה של כל קבוצה, צבאית או אזרחית, להעדיף את מי שמדבר בשפה שהיא כבר מכירה.

ועדיין, וזה חשוב מאוד, ״מתיר אסורים״ אינו ספר פסימי. להפך. לצד הביקורת החריפה, יש בו עיסוק עמוק בתקווה, בתיקון וביכולת להשתנות. הוא לא כותב על המערכת כעל גוף רקוב שאין לו תקנה, אלא כעל בית פצוע שאנשים טובים פועלים כדי לתקן. הוא רואה את הכשלים אבל גם את המסירות והמצוינות.

כתל אביבי ותיק, אני חושב שזה גם אחד הדברים המעניינים בספר: הוא יכול היה להיכתב רק על ידי תל אביבי בנשמה. לא תל אביבי כקלישאה של בועה, אלא להפך - מישהו שמבין שהגיוון של העיר הזו, והיכולת של אנשים שונים לחיות וליצור ביחד (שכל מי שנמצא מספיק שנים בעיר מבין שזה אחד האפיונים המשמעותיים שלה) - היכולת הזו מאפשרת שלם שגדול מסך חלקיו. שהסטארטאפים, המילואים, בתי הקפה, החמ״לים, המשפחות, הציניות והאחריות האזרחית הם כולם חלק מאותו סיפור ישראלי. מירון מבין שאי אפשר לנתק בין האדם שיושב עם לפטופ בבית קפה לבין אותו אדם שמוצא את עצמו פתאום בתוך אחד החדרים הכבדים ביותר במדינה.

וזה אולי ההישג הגדול של הספר. הוא אינו מסתפק בלהיות “ספר על החטופים”, אף שזה נושא הליבה שלו. הוא הופך לרומן על חברה שלמה שנדרשת לשאול את עצמה מה קרה לה: איך היא חושבת, איך היא שותקת, איך היא מתיישרת, ואיך היא יכולה בכל זאת למצוא דרך חזרה אל אומץ, ספק, אחריות ותקווה.

״מתיר אסורים״ הוא ספר חשוב לא רק בגלל מה שהוא מספר, אלא בגלל מה שתקחו איתכם אחרי העמוד האחרון ואחרית הדבר המרגשת.

הוא כתוב כרומן, אבל נקרא גם כמראה. לא תמיד נעים להביט במראה הזו - אבל אולי בדיוק בשביל זה צריך ספרות.