כמו שהייתי אז

גליה לוקחת אותנו לטיול אל המקום הכי מעניין ביקום. היא פוערת לנו חלונות הצצה עמוק אל תוך הנפש שלה.

הספר הוא לקט של הבלחות, הבזקים מכל מיני סיטואציות.

זה לא סיפור חיים שמוצג על ציר זמן ליניארי.

רגע אחד אנחנו נמצאים איתה בשדות הקיבוץ כנערה, במשנהו נהיה איתה עמוק בתשובה במדרשה או במקום אחר, ובדף שלאחר מכן נתגלגל חזרה לימי הילדות שלה.

בעיניי זה נראה כמו אסופת פוסטים, זה הדימוי שקופץ לי בתור דר פייסבוק.

חלקם מביאים תיאורי של סיטואציות מסוימות, אנקדוטות ורגשות. וחלקם כתובים כמו שירה.

הצד השווה שבכולם - שהכותבת הוציאה את הקישקעס שלה והגישה לנו אותם.

גם גל שהייתה לבושה בגופיה ופיסלה מיצגי אומנות ברחבי הקיבוץ, גם רות גליה שנמצאת בתוך מדרשה ליטאית או מרחב ברסלבי, היא אותה אחת לכל אורך הדרך.

היא אולי שינתה משהו בחיצוניות. ואז שינתה שוב. וכל זה רק בשביל להמשיך ולשנות במסע שלא נגמר בשינוי זה.

אבל לכל אורך המסע המרתק הזה, זו אותה גברת. זו אותה הרוח.

דומני שאם נחפש משהו שחוזר על עצמו שוב ושוב כחוט השני, נמצא את ההתבודדות ואת אלוהים, את השיחה עם אלוהים כדבר שמלווה ועוטף כאן את הכל.

את החיפוש, את התהייה, את הזרות, את הדחייה, את הרצון לשייכות ואת האכזבה.

אין צורך להאמין באלוהים בשביל ליטול חלק במסע הזה.

לא פעם מצאתי את עצמי קצת פחות מסכים עם דעותיה ורעיונותיה.

אבל זה לא ספר של דעה או של אידאה, זה ספר של חווית החיים, של תנועת הנפש.

לטעמי, אין מרתק מהצצה כנה ונגיעה ישירה בנפש פנימה.

הספר כתוב באופן שובה לב, כיף לצעוד עם גליה יד ביד (וירטואלי, וירטואלי. בכל זאת - שומרת נגיעה) ולטייל עמה בשבילי הנפש הקסומים.