ועיניך רואות וכלות

ועיניך רואות וכלות מאת נירית אליוביץ

את הספר קיבלתי לסקירה מהסופרת יחד עם חוברת מתכונים שסבתא פאניה אוהבת וסימניה בעיצוב תואם, יפהפה וכחול. אני לא מקבלת כל ספר לסקירה, בעיקר כי אני חשדניסטית וגם כי אין לי יותר מדי זמן בעונת הועדות במחלקה בה אני עובדת. עם זאת, רומן היסטורי המבוסס על סיפור חייה של סבתא?! מאז שכתבתי את ״ספרי תמה תמימה״ שלי על הסבים שלי קראתי בשקיקה עוד רבות וטובות כמו ״בת עיראק״ של רויטל שירי הורוביץ, ״אישה מרוקאית אחת״ של ימית ארמבריסטר ו״התמונות שעל הקיר״ של ציונית פתאל קופרווסר, בקיצור – רומן היסטורי על סבתא? ברור שאני רוצה לקרוא.

בנוסף לאהבה שלי לסוגה והחיבור הרגשי שיש לי לנושא, לפאניה הגיבורה יש סוד. סוד מאכל וקשה שנחשף עבור הקוראים כבר בפרק הראשון (ובתקציר האחורי של הספר, אז זה לא קלקלן!) והוא צפנת, בתה האהובה שנמסרה לסביה ומלבד אנשים ספורים אף אחד לא יודע על קיומה. איך היא מסרה אותה? למה? איך היא מתמודדת? איך זה השפיע על חייה? הצורך להבין את הבחירות שלה היווה כבר עילה נוספת ומרכזית לבחירה בקריאת הספר.

״ועיניך רואות וכלות״ של אליוביץ הוא רומן הביכורים של המחברת ואינו ניכר ככזה. הוא חכם, יפה ועשיר מאוד. הדמויות השונות מפותחות היטב, סיפור הרקע, הפסיכולוגיה – הכול נעשה בצורה מעמיקה ועדינה כראוי לבת משפחה הכותבת על משפחתה, אבל בלי הנחות, בלי צנזורים ועם הרבה מאוד כאב. אליוביץ מצליחה לשמור על האיזון בין סיפור משפחתי לרומן היסטורי ממשי שלא בהכרח היה חייב להיות כתוב על משפחתה. זו משימה לא פשוטה והיא עומדת בה היטב. הספר מחולק לחמישה פרקים באופן כרונולוגי אך גם מותאם לפרקים בחייה של פאניה (החיים בבלארוס, הקליטה בחיפה וסיפור אהבה, אסונות והסוד הנורא, החיים החדשים ביבנאל וההתמודדות עם הסודות והחלק הסוגר ואוסף).

פאניה היא בת הזקונים במשפחה ברוכת ילדים ו״וברוכות״ אסונות. הם גרים ברצ׳יטסה בבלארוס בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. פאניה נולדת כבר לתוך אובדן של אח אחד וחווה עם משפחתה אובדן של אח אחר. היא גדלה עם אמא עצובה מאוד שכבר לא מתפקדת כפי שתפקדה בעבר. אביה, סופר הסת״ם, נותן לה קצת יותר תשומת לב ורואה את חוכמתה ואף מסכים לשלוח אותה לגימנסיה. שאלות על שירות בצבא הצאר מול ציונות ומקומה של האישה מעסיקות את המשפחה בכלל ואת פאניה בפרט. הפרעות בבלארוס, הסיכון ומהלכים עלילתיים מרתקים מובילים את פאניה והוריה לעלות לפלשתינה בערב מלחמת העולם הראשונה. הקליטה בארץ, פערי התרבות והצורך להתפרנס משתלבים עם הדאגה למשפחה שנותרה מאחור. פאניה היא המטפלת העיקרית בהוריה וצריכה לשמש להם משען, אבל כשהנורא מכל קורה, הם אינם מסוגלים להעניק לה את הגב לו היא זקוקה.

אני חושבת שהשאלה הנשאלת כבר בהתחלה ״איך אישה יכולה ״לוותר״ על הבת שלה?״ מקבלת מענה מקיף, מפורט ורגיש. המחיר שהיא משלמת על כך בלתי נסבל ומלווה אותה לאורך כל חייה. עם זאת מהלך עלילתי מקסים ונפלא ממש (!) הקשור ביחסיה של פאניה עם בעלה השני, מוביל מחד לאהבה גדולה ורווחה ומצד שני לידיעה שהכול היה יכול להיות אחרת.

המסר שסודות מאכלים את האדם ואת הסביבה שלו הוא מסר שאני אוהבת והוא מרכזי בספרי השני, ״הכול אודות סופי.״ אני מאמינה כי על סודות משפחתיים תקום ותיפול משפחה. למרות שאנחנו מבינים לחלוטין את המניעים והפעולות של הדמויות בגלל הטיפול המצוין של המחברת, אנחנו מתייסרים יחד עם פאניה לאורך כל הספר ומבכים איתה את האימהות החסרה. זהו ספר לא פשוט ועיסוק לא פשוט של נכדה בסיפור חייה של סבתה. אני מורידה את כיסוי הראש שלי בפני המחברת – הנכדה, על עבודה מופלאה, מרגשת ועצובה כל כך.

אני רוצה גם לציין את העושר התרבותי המתבטא במאכלים, תיאורים היסטוריים מדויקים הכוללים שימוש בכלים תקופתיים ומראים על מחקר טוב וידע על התקופה המדוברת (כולל הסרט בראיונע!). אומר כי לפעמים חשתי כי זה היה מאולץ מדי כמו למשל הציטוט והשיח על רחל המשוררת או על חוות הפועלות (המרתקות בפני עצמן) שם הופיעו כחלק משיח אבל לא כמקדמי עלילה.

אהבתי מאוד את החיבור לעולם התנ״ך. אביה של פאניה נהג להקריא לה מתוכו ואלו היו הסיפורים מהם שאבה את ערכיה והכרותה עם העולם. אליוביץ משתמשת בסיפורי התנ״ך לא רק כתוכן אלא כמשל וכתוסף משמעות. הם שם בראשי הפרקים, בשיחות, בהצהרות האהבה ובבחירת השמות של הדמויות. הן מעין אזימוט לחיים עצמם, דרך להתבונן בהם, להשוות ולדון.

לסיכום, אליוביץ עשתה עבודה נפלאה בכתיבת רומן הביכורים שלה, הוא רחב יריעה, משמעותי ומלא רגש. הוא היסטורי ועכשווי, הוא פמיניסטי וביקורתי אבל גם מבין וחומל, הוא מייצג בכבוד ובאהבה אישה אחת, פאניה, ואת המסע של חייה.