חנינה

טריגרים: כליאה, פגיעה עצמית, אלימות פיזית, סקס, קללות, אובדן ילד, הומופוביה, גילוי עריות.

מכיל ספוילרים לספר עצמו.

במקור, הספר הזה היה אמור להיות הספר האחרון שמסיים את חודש נובמבר – חודש שהקדשתי אותו לספרי ביכורים. קרה דבר שקוראים לו החיים, והייתי די עסוק. גם אורך הספר לא הקל עליי, אבל הנה, סוף סוף.

הספר עוסק בשתי דמויות: שירה ואייל. בעל ואישה. מה קורה כששירה נכלאת ואייל נשאר בחוץ, ואיך הם מתמודדים עם המשבר הזה כשמעל הכליאה של שירה מרחפת המוות המצער של אורי. לא היה קל בכלל לעבור את המסע הזה יחד עם שניהם, ושנאתי את שירה ואייל בנקודה כזו או אחרת, אבל הכתיבה הייתה כל כך טובה.

״לא משנה מה היינו צריכים לעשות כשלא היינו ביחד בשביל לעבור את היום הבא, השעה הבאה. הרגע הבא,״ היא נאנחה. ״אם זה לא בשביל שנחזור להרגיש טוב יחד או בשביל הבנות, אני חושבת שעדיף שנשמור לעצמנו את מה שכן עשינו ולא היינו צריכים, ואת מה שלא עשינו וכן היינו צריכים ופשוט,״ המבט שלה היה חם ופתוח, ״ופשוט נמשיך.״

דבר ראשון, הנשים בכלא מדברות בשפה עממית ועם מלא שגיאות. כך למשל במקום להגיד אני אגיד לך הן אומרות אני יגיד לך וכן הלאה והלאה. זה אולי קצת מציק במבט ראשון אבל זה כל כך מאפיין את הדמויות וכל כך מתאים, כך ששאפו על העבודה הזו. לא קל לכתוב דמויות כאלה.

דבר שני, העומק של הסיפור – קצת יותר מדי עלילות. בשלב כלשהו הרגשתי שהיו שם לפחות ארבעה סיפורים, ולפעמים אחת מהן באה על חשבון סיפור אחר שנדחק או נסגר יותר מדי בחופזה לקראת הסוף. או שהסיפור לא היה מספיק מעניין, אבל איכשהו בסוף כל הסיפורים האלה תרם לסיפור הכללי ולשלמותו. אולי הייתי מוריד את הסיפור של מקס, כי... הספר הזה זכה לטריגר של הומופוביה וגילוי עריות רק בגללו. ואני לא אפרט מעבר.

דבר שלישי – אני לא מאחל לאף אחד לאבד ילד. זה לב לבו של הסיפור וזה גם מה שכריכת הספר אומרת. שוב, בלי לספיילר, אבל בהחלט אורי הוא הלב של הסיפור הזה. לא סיפור החנינה האפשרית. אהבתי את ההתמודדות המשפחתית – הן של שירה ואייל ושל הבנות והן של כל אחד מהם בנפרד בנוגע לאורי ולחדר הזה שלא פותחים. זה לב שבור שאי אפשר לתקן.

לא חשוב מאיזה גיל, לפרק ולהרכיב נשקים, הולך עם אבא שלך להתאמן בירי. המסר הוא שאם לא תגן על עצמך, עד שהצבא יגיע יהיה מאוחר מדי. וזה הכי ביומיום, גם כשיוצאים למטעים או לשדות. אתה גדל במצב לחימה כי תמיד יש אויבים מסביב והם קרובים.

הציטוט הנ"ל הזה הזכיר לי באופן מצמרר את ה7.10 ואת כל מה שבא אחר כך....... מה שאומר שדברים מעולם לא היו יותר רלוונטיים כאן למרבה הצער.

אני מודה, הייתי שמח לקצת יותר זמן מסך של הדמות שבאמת סקרנה אותי – מזי, וכשהיא הגיעה זה היה לקראת סוף הספר וקצת הרגשתי תחושת החמצה.

אחת הדמויות שבאמת אהבתי הייתה יערה ואני מאוד שמחתי על התוספת הנחוצה שלה לעלילה. היא מרעננת את העלילה ונקודת המבט שלה מאוד מעניינת.

למרות האורך שלו, "חנינה" הוא ספר שמביא לבמה את הנשים, כמו שהן, ללא צנזורה, ומספר סיפור אנושי מהחיים. זה ספר שבהחלט ניתן ללמוד ממנו משהו על עצמנו. ומצאתי את עצמי שונא את שתי הדמויות הראשיות בנקודה כזו או אחרת בעלילה - אבל גם אוהב אותן.