חנינה

חנינה/מאיה וקסלר 

אומרים מודה ועוזב ירוחם אז אני חייבת לומר שסביר להניח שלא הייתי קוראת את הספר הזה, הכריכה התקציר הז'אנר

כנראה איפשהו החליטו לחנון אותי בטובה מופלאה אז הספר בכול זאת הגיע אלי

לסכם אותו במילה אחת? בעיני בילתי אפשרי מזמן לא חוויתי הזדהות עמוקה כול כך ואם כול אחת מהדמויות

הצד שלו הצד שלה בפרקים שרוב הפעמים מעצבן היה פשוט הפסקת אוויר נחוצה מהצלילה העמוקה לדמות השניה. 

אני לוקחת לליבי הרבה מהספר אבל בעיקר את המשפט:

בתהומות של ייאוש יש גם אורות של תקווה

אני מקווה לקחת את צורת ההסתכלות הזאת באופן תמידי לחיי 

בקצרה על הספר:

שירה נכנסת לכלא היא רצחה ולכול דבר יש מחיר, אייל בעלה נשאר בחוץ וצריך ללמוד איך לטפל בילדים שבבית ולהיות לאב ולאם גם יחד,

לכול אחד יש את המסע שלו לטוב ולמוטב.