הבית בים התכלת

טריגרים: דיבורים על מוות, רמיזות מיניות של ילדים בני שש, רמיזות על סמים שנקטע באיבם.

הספר היה אמור לצאת בנובמבר אבל בסופו של דבר התזמון האומלל שלו היה לצאת מוקדם מהרגיל – ויצא באייקון. אלא שאז ב7 באוקטובר קרה מה שקרה והמלחמה החלה לה.

דבר ראשון שיש לי להגיד על הספר הזה הוא שהוא ספר שיש בו דיבורים על המוות, אבל זה לא הנושא העיקרי בו ומצאתי אותו מאוד מנחם. הוא מתוק מאוד. הוא כל מה שהייתי צריך כנחמה והוא היה בדיוק מה שהוציא אותי ממחסום הקריאה בעקבות המלחמה.

אז על מה הספר? בגדול, ספר נוער שהוא גם פנטזיה על עובד סוציאלי שמטפל בנוער מאגי (כל מה שקשור לעל טבעי - כוחות כמו אלה של המארוול שאתם מכירים מהסרטים) שמקבל הוראה לבדוק בית יתומים ליד הים ומגלה שם שישה ילדים שהעולם דחה אותם מכל מיני סיבות וכאן העובד הסוציאלי נאלץ להבין שהדעות הקדומות של העולם (וגם שלו) משפיעים על החיים של הילדים האלה.

זה בפסקה אחת מסכם את הספר הזה. יורשה לי לציין שאני מכיר את הסופר הזה כי קראתי ספר אחר שלו – wolfsong שכתוב בסגנון אחר לגמרי. 'הבית' כתוב בצורה אחרת והרבה יותר מתוקה ויותר חכמה. יש פה המון דיאלוגים מאוד מצחיקים שמעמתים את הדמות הראשית עם הסביבה הלא מוכרת. ויותר מזה, דמותו של לוסי (לוציפר) הוא דמות עגולה שגונבת לגמרי את ההצגה מליינוס אבל גם יתר הילדים כתובים נהדר. ליינוס עצמו הוא גבר בן ארבעים ומשהו, עם כרס לא משהו, שיער מדלדל, וחתולה מעצבנת בשם קליופה. אה, והוא גם הומו. והפרט הזה די מובהר כבר מהשיחה הראשונה שלו עם השכנה.

'הבית' מראה לנו מה זה להיות החריג בחברה, מה זה כשהדעות הקדומות גורמות לנו להיות במסגרת כל כך סגורה וכמה נפלא כשאדם זר מגיע למקום חדש – ומשנה את הסביבה ותוך כדי הוא משתנה בעצמו. לוסי משנה אותו והוא תוך כדי התהליך – משיל מעליו את המשקל של העובד הסוציאלי הרציני והופך להיות ליינוס בייקר האמיתי. וזה הכתיבה הנפלאה של טי ג'יי קלון הנהדר.

אני רוצה להקדיש שורה להגיד להוצאת אופוס תודה על הספר הזה. הוא מנחם, הוא אולי יצא בתזמון קצת אומלל, אבל הוא הצליח לעשות את מה ששיחות עם חברים בווצאפ לא הצליחו לעשות. אז במובן הזה, לספרים יש כוח.