הבית בים התכלת

הבית בים התכלת/ טי-ג'י קלון

ליינוס בייקר, עובד סוציאלי בודד ושקוף העובד במשרד לטיפול בנוער מאגי בעיר אפרורית וגשומה, נוטה לשכוח מטריות כל הזמן ונאלץ לאכול אוכל ארנבות (חסה) בגלל צמיג שומן מיותר. איך הבן שלי אמר כשהתחיל לקרוא את הספר אחרי ובהמלצתי? יש לו חיים עצובים מאוד.

הדבר משתנה כשאשר הוא נשלח למשימת ביקורת וחקירה בבית יתומים הנמצא על אי שטוף שמש שבו גם יער שווה (בכל זאת, פיות) וגינות מגוננות להפליא (כי יש גם גמדה) על מנת לבחון את ששת הילדים/נערים המיוחדים במקום וגם את ארתור פרנסוס המנהל שיש הילה של מיסתורין סביבו. ליינוס בייקר מגיע למקום נחרד ונבהל אך מתאהב באנשים ומוצא לו שם בית. רק שהוא צריך לחזור ולדווח ולהחליט על עתידו, כמו גם עתידם.

הילדים עצמם יצירי דמיון מעולים שכל אחד מהם מקבל במה יפה פחות או יותר: טליה הגמדה המזוקנת (קריצה לגברת המזוקנת מThe Greatest Showman) שמגננת במרץ וחושקת בדשן אנושי לגינה ואם אפשר אז בדמות העובד הסוציאלי וחבריו הנורמלים, תיאודור שהוא ווייוורן (יצור מיתולוגי דמוי דרקון) צעיר ונדיר – יצור קטנטן עם כנפים ארוכות לגילו, מסורבל וצייצני בעל לשון נחשית וחיבה לכפתורים, פי שהיא פייה צעירה וג'ינג'ית הממלאת את תפקיד המתבגרת העצבנית, סאל – ילד כלב פגוע, שקט ורגיש שכותב שירה מהממת והקשר שנוצר בינו לבין ליינוס הוא בעיני המשמעותי ביותר, גם אם האיטי ביותר, צ'ונסי – יצור ירוק דמוי ג'לי שובה לב שחולם להיות נער מעליות ומשרת את כולם באדיבות ובהתלהבות רבה ואחרון חביב: לוסי, קיצור ללוציפר, בנו של השטן שאוהב להפחיד ולתאר בפירוט דרכי מוות ואופל אבל מת על מוסיקה של שנות החמישים, עם דגש על זמרי הרוקנ'רול הפופולריים באדי הולי, ריצ'י ואלנס וג. פ. "ביג בופר" ריצ'רדסון, שמתו בתאונת מטוס ב1959.

הדבר הראשון והחשוב ביותר בעיני בספר הזה הוא שהוא מצחיק. לא ציפיתי לזה. המצב רוח שלי מחורבן ממילא כבר שנה שלמה (עם הפוגות) והכניסה לראש השנה עם הקושי הרגשי מול החג בתקופה זו רק החמיר את המצב. איך שפתחתי את הספר והתחלתי לקרוא את ליינוס והצורה שבה הוא רואה את העולם כמו גם את ההומור השחור והאלים של היתומים, צחקתי בקול, הקראתי לילדים חלקים והתענגתי על כל רגע. לא כל הספר מצחיק באותה רמה ובמקום בו הסופר מנסה לחנך אותנו קצת יותר מדי, והדבר מתבטא דרך דמותו של ארתור, ההומור דועך, אבל מגיח מדי פעם כמו קרן שמש נפלאה.

הדבר השני החשוב, שככל הנראה הוא הראשון החשוב לסופר, זה המסר של קבלת האחר והשונה. לינוס מייצג את המבט של האדם "הרגיל" על השונה, תגובות החשש, הפחד והסקרנות כמו גם פתיחות ולב רחב שיכול לקבל. אנשי הכפר החשדנים, מיוצגים בדומה לאנשי הכפר באגדה "היפה והחיה" כבעלי דעות קדומות וחשוכות שיש להילחם בהם, עם קרן אור משמעותית שהיא ראשת הכפר שמוכנה לעשות שינוי. המסר הוא ברור ונהיר ולא לשווא הוא גם מייצג סיפור אהבה קווירי (וקצת) ולמעשה מהווה משל יפה על החברה שלנו ועל המאבק של הקהילה הלהטב"ק בעולם בפרט ושל כל קהילה מיעוטית ושונה בכלל. מבחינה זו הצליח קלון להפוך את הספר להיות יותר מסך חלקיו ולהכנס לרשימת הספרים החשובים ומומלצים לקריאה.

עם אהבתי ותמיכתי בכל מה ששונה ובקולות ספרותיים המייצגים זאת, הספר אינו חף מביקורת בנושא. הביקורת הראשונה היא תחושת ההטפה בחלק מהסיפור, למקרה שלא הצלחנו להבין בין השורות, אנחנו זוכים גם לנאומים כאלה ואחרים (לא הרבה). ביקורת אחרת שיותר קרובה לליבי היא ייצוגם של העובדים הסוציאלים בספר. דווקא בספר המדבר על קבלת האחר (והשונה) יש לנו ייצוג מיושן ובעל דעות קדומות איומות על עובדים סוציאלים ועל המשרדים הממשלתיים בהם הם עובדים. ליינוס הוא יוצא הדופן. כתיבה קומית מבוססת בין היתר על קיצוניות ושוני בין שתי קצוות ובכך אפשר להבין את הבחירה הספרותית לייצג את עבודת העו"ס כמרובעת, אפרורית, נשלטת על ידי דירוג מנהלי נוקשה, חסרת צבע, חופש ומעוף. הדיכאון והדיכוי הללו בולטים ומבליטים את האור והצבעוניות על האי. עם זאת, בעיני, עובדת סוציאלית ב100 אחוז משרה במחלקה לשרותים חברתים בפרדס חנה כרכור וגאה בכך, ייצוג זה המחזק את הדעות הקדומות לגבי תפקיד העו"ס ויכול רק לפגוע באנשים שיכולים לבוא ולבקש עזרה ולמצות זכויותיהם. אין ספק שהעבודה במשרדים ממשלתיים יכולה להיות מוגבלת מבחינה תקציבית ובירוקרטית, אבל הדימוי המיוצג כמו גם "הסכנה" לבית היתומים או גורל הילדים מוטעה וחובר לסטגימה הידועה של עובדים סוציאלים כחוטפי ילדים. משמע, הספר מוכן לקבל את כל השונה אבל לא בהכרח את האחר או כל אחד. הוא מאדיר את חשיבותו של השונה ובכך הופך אותו ל"פרא האציל" ל"יופי המיוחד" או כל דבר שתרצו לקרוא לו ואמנם יכול לתמוך מאוד בכל מי שרואה עצמו או שהחברה רואה אותו כשונה, אבל באותה נשימה מעמיד מעין רעיון שאם אינך שונה ומיוחד אינך שייך לחלק המואר או היפה שבעולם. אחד הדברים האהובים עלי בסדרת המדע הבדיוני/פנטזיה "דוקטור הו" (כן, אני הוביאנית אדוקה) הוא אהבתו של הדוקטור לכל מה שרגיל ופשוט. בני אדם רגילים בכל הצבעים ומגדרים, בלי יותר או פחות. גם אלו המשעממים שעובדים במשרד מרובע וחסר חלונות. גם הם חשובים. גם הם הכרחיים בעולם.

עכשיו, לאחר שגם אני סיימתי להטיף פה, אני רוצה לחזור ולומר שאהבתי את הספר ויותר מכך, נהניתי ממנו מאוד. הוא לא מושלם אבל הוא מעולה וחשוב ויכול להסית קצת את המשקל החברתי לטובת השונה, גם אם בצורה של אפליה מתקנת ולא ייצוג מדויק. והוא מיחידי הסגולה שילדי האמריקאים למשעי (המתנגדים לרוב לקריאה בעברית) החליטו שהם מוכרחים לקרוא ויש כבר סדר של מי אחרי מי.