גן עדן לאוגרים

כזה עוד לא קראתי.

״גן עדן לאוגרים״ משך את תשומת הלב קודם כל בגלל העטיפה - ציור (של לילית שמבון, לא הכרתי את עבודותיה של הציירת קודם ועכשיו מכיר יותר ושמח שהכרתי) של שתי דמויות נשיות / ילדיות בצבעים עזים, שמייצרות תמונה טורדנית של פנים בעלות מבט חלול ומנותק, אבל עם זאת ב(קומ)פוזיציה שבה האחת נראית כמגוננת על השניה, או אולי דווקא להיפך - נשענת עליה לקבלת תמיכה.

הקריאה, כבר מהעמוד הראשון, תואמת לעטיפה. היא טורדנית, מציקה, כואבת ומרתקת בו זמנית. חלקה אגדה, חלקה מונולוג, חלקה זרם תודעה, כולה מזווית של ילדה, עם רמזים (עבים) מפוזרים לגבי מציאות קשה ומתח שממש הרגשתי בגוף, ושנבע מהפער בין נקודת המבט של המספרת לבין ההבנה שלי את מה שמתרחש בפועל.

כדי לא לקלקל את חוויית הקריאה, אתייחס לעלילה רק בקצרה: קורות משפחה מתפוררת ביחד ולחוד, כשלכל דמות - שתי האחיות, האב והאם - עולם רגשי / אישיותי מורכב ומסובך. הספר מתאר את ההתרחשות ממבטה של איילת שטיינר (האחות הצעירה), ואת מערכות היחסים בינה לבין נוגה אחותה, שני הוריה ושאר העולם.

לא סיפור שמח, לא סיפור אסקפיסטי, אבל סיפור שמפעיל את הדמיון והמחשבה, בשפה שמשלבת ילדותיות עם רגישות וחוכמה של ילדה שמתבוננת בעולם, ומנסה לפרש אותו כמיטב יכולתה.

היכולת לתאר מהזווית הילדית הנאיבית את המציאות הקשה מעוררת השתאות. תודה על זה.

הספר קצר, ומומלץ מאוד לכל מי שרוצה לקרוא ספרות קצת אחרת.