הכלוב של הדובים

התחלתי לקרוא את הספר בפינלנד אתמול בלילה וגנבתי הבוקר חצי שעה באחד המוזיאונים כדי לסיים אותו.

״הכלוב של הדובים״, הספר החדש של אורנה ורכובסקי, מספר את סיפורם של יעל, עמית וטילי והוא מספר חתיכת סיפור. כזה שלופת את הלב, מסובב אותו חזק, לוחץ וסוחט עד תום. קראתי אותו כמו ספר מתח.

זה סיפור על הורות, על אובססיה, על נרקיסיזם, על גזלייטינג, על תפיסת מציאות, על מחלה, על אשמה ועל בושה, אבל זה גם סיפור על החלמה ועל בחירה ואולי יותר מהכול, על גבורה.

הכתיבה הקולחת מציגה את המציאות מנקודת מבטה של יעל, ״יולה״ כמו שקורא לה עמית, החל מתאונת דרכים שעברה ודרך ההיסטוריה המשותפת של הקשר בינה לבין עמית.

הסיפור מתאר את הסיוט של כל הורה, הסיוט של כל אדם, התהיה מה נכון ומה מדומיין, מה מוגזם ומה סביר, מה פרשנות הגיונית ומהי פרספקטיבה מוטעית. כמה אמון אנחנו יכולים לתת בבחירה שלנו וכמה מותר לנו להתחרט. מה לעשות כשכל האורות האדומים מהבהבים בצומת? לחפש את המפסק שיכבה אותם ולהמשיך לצומת הבא או לרוץ כמו משוגע ולפעול, לבדוק מה מקולקל ולתקן כדי להחזיר שליטה על חיינו, בעודנו זוכרים שמחיר התיקון עולה ככל שהזמן עובר? התיקון שהוא עבור ילדינו, אבל גם עבור עצמנו.

״הייתי כמי הצפרדע בסיר,״ יעל אומרת (ואורנה כותבת), ״שלא מרגישה איך לאט לאט הטמפרטורה של המים עולה, עד שהיא מתבשלת ומתה.״

עם מי אפשר לתקף את המציאות? עם הקרובים לנו או עם הרחוקים? עם חברים או עם אנשי מקצוע? מי יודע להסביר איך פסיפס של פרטים יוצרים משמעות בתוך הקשר אם לא אנחנו? מתי אפשר לסמוך על האינסטינקט ומתי צריך הוכחות של ממש, אקדח מעשן?

והפרקטיקה, הו הפרקטיקה של החיים…

המתח נבנה לאורך הספר, התחושה היא שתייה של משקה מר, אך ממכר, שאי אפשר להפסיק ללגום. פחד משתק ממה שעלול להתגלות בסוף, פחד מ״הדברים האיומים ביותר, אלה שאי אפשר בכלל להגיד אותם במילים, אלה שקוראים עליהם רק בעיתונים.״ 

כמו שפעם אמרנו ״המחלה״ ולא העזנו לומר ״סרטן״, כך היום אנחנו לא מעיזים לומר בקול ״גילוי עריות״, ו״פדופיליה״ אלא נשארים ב״חוסר גבולות״ ומושגים דומים.

״איך מתוך האהבה הגדולה שהייתה לה - שנראתה תמיד כל כך יפה ונוצצת, צמח מין דבר כזה, עקום וחולה ומקולקל.״

איזה ספר! לרוץ ולקרוא ואז לרוץ יותר מהר ולחבק חזק את הילדים ואת בני הזוג.