שיר העצב הנורא

את הספר התחלתי לקרוא אחרי שיחה עם הסופרת במהלך שבוע הספר לגבי כתיבה, משלב שפתי גבוה ונמוך וכתיבת שוליים. ניגשתי אליו בסקרנות ונשאבתי לתוכו בתוך דקות - התחלתי לקרוא במרפסת בשבת בבוקר וסיימתי אותו קצת לפני שנחתתי בלונדון ביום ראשון בערב.

דמותה של בלה, הנערה הירושלמית שנפשה מתנדנדת בין הסודות, השקרים, הפנטזיות והאכזבות של חייה הסוערים, הפנטה אותי. למרות שמעולם לא הייתי נערה מתבגרת בת שש עשרה וחצי בירושלים שלשנות התשעים, אני חושב שהצלחתי לראות את העולם דרך עיניה ומקווה שהצלחתי לחוש אותו באופן דומה לאופן שבו היא חשה.

היחסים בין ילדה מתבגרת לאביה הנוטה למות, במתווה של משפחה מורכבת קרובים לליבי (אם כי מהצד של האבא, שנכון לרגע זה עדיין אינו נוטה למות), וזהו אחד הנושאים המרכזיים שתמר טסלר כתבה עליו ושנפרש לאורך כל הספר. תיאור העולם הרגשי של בלה ביחס לאביה וההרכב המשפחתי הסבוך הוא שילוב בין שיר עצב נורא לשיר אהבה נפלא. המורכבות הזו יוצאת הרמונית להפליא לטעמי, באופן שמזכיר לי את ז׳אנר הפוסט פאנק והגל החדש, מוזיקה שהאווירה שלה מרחפת גם היא מעל לספר באופן מתמשך ומהווה פס קול מתאים להפליא ושזרקה אותי חזרה למועדונים של התקופה, בדיוק בזמן כדי להעצים את החוויה של ההופעה של הקיור שראיתי כמה ימים לאחר מכן בקרדיף.

גם דמויות המשנה הצעירות הנוספות הרגישו לי קרובות ומוכרות מתקופת הנעורים שלי (שהתרחשה קרוב לעשור לפני זו של הסופרת). פולי - חברתה הטובה שמקיימת מערכת יחסים מעוותת (או לחות לא מיטיבה במיוחד) עם בחור שמבוגר ממנה בעשור ומכוער דיו כדי לזכות בכינוי זבוב, אדם - החבר/חברה שלה שלומד איתה בכיתה ורני - הספק נרקסיסט ספק ילד מבוהל שמוציא אותה מדעתה.

ספר נהדר שכתוב ברגישות, ומרגיש מאוד נאמן למקור. מתאים למי שרוצה חווית רטרו חזקה, משולבת בצלילה לאוקיינוס רגשי מורכב.

ועכשיו אני סקרן לקרוא את הספר החדש (יחסית - 2025) של תמר - ״החיים הנפלאים של דודה מונה״ (שוב בעריכת אורנה לנדאו, הפעם בהוצאת ״התחנה״).