שער אל הים

שם: שער אל הים

סופרת: מירב שרון גרידינגר

שנת הוצאה: 2025

הוצאה: עצמית

לכתוב ספר ביכורים זה באמת כמו צי שיוצא לחפש אדמה חדשה מעבר לים. יש כמה ספינות, שלכל אחת יש תפקיד משלה. בדרך נתקלים בסופות ובזרמים שמאיימים להוציא את הצי ממסלולו, ולפעמים לא כל הספינות שורדות את המסע. לכן הצלחת המסע תלויה לרוב בספינת הדגל. הדמות הראשית בצי.

בספר הביכורים של מירב, הדמות הראשית, לאונור, סוחבת על גבה בהצלחה צי של אלמנטים וקווי עלילה כל הדרך אל חוף מבטחים, למרות האבדות שבדרך.

סיפורנו מתחיל בבוקר אחד בפורטוגל של שנת 1500, כאשר לאונור הולכת יחד עם אמה אל רציפי נמל ליסבון. שם היא מגלה לתדהמתה שאביה, מרפא מקומי, נבחר להצטרף לצי המלך העושה את דרכו אל העולם החדש. ללא אביה, לאונור נאלצת לקחת חלק פעיל יותר בניהול משק הבית ובעסק המשפחתי של רקיחת תרופות ומכירתן בשוק. כל זאת תחת עינה המאיימת של הכנסייה. לאונור נחשפת בעל כורחה אל עברם המסתורי של הוריה, אל אחווה מסתורית ואל קשיי היום בליסבון. אך קשייה רק מתחילים כאשר אסון רודף אסון. האם תוותר ותיכנע לרוע הגורל, או שמא תקום מהעפר ותציל את משפחתה?

בואו נתחיל בכנות: היה לי קשה עם "שער אל הים". תוך כדי שקראתי הרגשתי שיש רצון להכניס יותר מדי אלמנטים לעלילה. לדוגמה, אנחנו לומדים שהוריה של לאונור היו יהודים עד שהכנסייה הכריחה אותם להתנצר. עם זאת, זה לא ספר על יהודים אנוסים. אנחנו גם לומדים שהם חלק מאחווה סודית, רק שאנחנו לא לומדים מה יש באחווה הזאת. האם זו אחווה של מרפאים? של משכילים? של יהודים? לא על זה הספר.

כמו שני האלמנטים הללו, הספר נוגע בעוד נושאים אך לא מרחיב עליהם. כשמדובר בספר קצר, הנגיעה ומעבר חד בין נושאים שונים גרמה לי לשאול לא פעם: "על מה הספר בכלל?"

אי לכך, לספר חסר מיקוד, מגדלור שאליו אנחנו מכוונים. למזלנו, במקום מגדלור יש אחת האוחזת בלפיד.

הסיפור מסופר מנקודת מבט ראשונה של לאונור. מחשבות, תיאורים ודיאלוגים כולם מסופרים לנו על ידה. כאשר כל הזרקור מרוכז בדמות הראשית, צריך דמות חזקה שתחזיק את הספר. ולאונור היא בדיוק כזאת. במיומנות רבה מירב כתבה דמות מורכבת ועגולה, שהעולם והעלילה דורשים ממנה לעשות הרבה. לאונור לרוב חזקה כלפי חוץ, אבל שברירית כלפי פנים בצורה אמינה שיוצרת אמפתיה וביטחון. אין פה פיצול אישיות של רגע אחד שבו היא בוכה ורגע אחר שבו היא מזנקת עם סכין בין השיניים. יש פה נערה שנאלצת להתבגר במהירות, לא רק בשביל לשרוד. אלא בשביל הצדק. בזמן שכל העלילה נעה בין נושא לנושא, לאונור נשארת נאמנה לעקרונות שלה. לדאגה למשפחתה.

"שער אל הים" אמנם חזר, עבורי, מהפלגת הבכורה שלו עם לא מעט מכות וכמה ספינות שטבעו בדרך, אבל הוא אכן צלח את המסע, וזה הכול בזכות לאונור. דמות ראשית חזקה, אמינה, רגישה ואנושית, שמצילה את הספר מריבוי האלמנטים וקווי העלילה הלא מפותחים מספיק. מה גם שיש משהו יפה ב"שער אל הים" כיצירה.

בכל דור ודור אנחנו שומעים שהעולם הפך להיות ציני ומהונדס יותר. שאין יותר מקום לרגש ולתשוקה. למרות שלא התחברתי להכול, היה לי ברור מאוד שהספר נכתב עם הרבה אהבה. כן, עוד עריכה (ובהחלט הגהה) היו עוזרות. אבל סיפורה של לאונור מזכיר שבעולם של AI, מבוגרים שאשכרה אומרים "מג'ונטר" במקום "נוצר", ורדיפה אחרי מה שפופולרי, אין דבר מרענן ומהנה כמו לקרוא סיפור מלא בתשוקה כלפי נושא שמעולם לא חשבתי עליו. קורותיה של בת למרפאים יהודים אנוסים מפורטוגל של המאה ה־16.

ספר מלא בלב, אומץ, ידע ותשוקה.

כמה יפה היא הספרות.