קשה לכתוב סקירה על יצירה כמו "ציפור משונה", ספרה הראשון של טל נוימן. זאת יצירה שמגיעה אלינו מידיה של כותבת מנוסה. אשת אקדמיה ותקשורת. מקומה של יצירה זאת היא בחוגים לספרות שם יודעי דבר יוכלו לחקור אותה, לנתח אותה, לפענח אותה, ולהעריך אותה.

זה מסע למעמקי נפש פצועה, אשר בכל נקודה ובכל הבהרה ניתן לשמוע את גלגלי השיניים הספרותיים פועלים בכל המרץ. ים של דימויים ויערות של מטאפורות. כולן יותר טובות משתי אלו.

זה ספר לאוהבי עמוס עוז, דויד גרוסמן, ש"י עגנון וכל שאר מומחי השפה העברית, ובשל כך, זה לא ספר לכולם. רק לאלו שיהיו מוכנים לטפס את ההר ולהריח את ריח ההרים הצלול שנקרא, "ציפור משונה".

ערב תרבות עם זוג חברים מביא את ערבה אל תערוכת אומנות. שם עיניה נחות על יצירה יוצאת דופן המעוררת את נפשה. הסקרנות של ערבה מושכת את תשומת ליבו של הצייר, יואל. שיחת חולין הופכת למערכת יחסים אינטימית ומרוחקת. למרות אהבתו כלפיה, ערבה מתקשה למצוא מקום בעולמו של יואל. המצוקה תעיר בערבה את זיכרונות ילדותה ואת נפילתה של אחותה הבכורה, מאיה, אל מחלת נפש. בעזרת מילים אמיצות ערבה יוצרת עבורנו משקפיים המאפשרות לנו לראות את העולם דרך עיניה. את המשמעות של צבעים. הרגש של הצלילים. הכאב והחרדה. המרחק הבלתי ניתן לגישור בינה לבין יואל, בינה לבין אחותה, בינה לבין עצמה.

מעולם לא אהבתי את המושג "ספרות יפה". יש בו משהו יומרני. זה מרגיש כמו מושג אליטיסטי שנועד לעשות הפרדה מלאכותית בין ספרים שנכתבו לבדר וספרים שנועדו להתקיים. הסטיגמה הזאת שלי הפריעה לי ככל שהתקדמתי בקריאת "ציפור משונה", כיוון שלא הצלחתי למצוא דרך אחרת לשייך את הספר הזה. כמה, אבל כמה, שהכתיבה יפה.

זהו חמשיר באורך 270 עמודים. כל שורה, ואני מתכוון לכל שורה, מכילה דימוי או מטאפורה כזאת או אחרת. אף משפט לא נאמר סתם. הכל חלק מהרמוניה רציפה ולא נגמרת.

אפילו ציטוטים לא נכתבים בין כותלי גרשיים, בשביל לא לפגוע במרקם האותיות. זאת היא ממש יצירת מופת של כתיבה. גם הסיפור טוב.

בתור מורת דרך ערבה היא דמות מעניינת. אנו צועדים אחריה בזמן שהיא מסבירה לנו על היחסים שלה עם יואל, כשמדי פעם היא נזרקת אל זיכרון כזה או אחר. לרוב אלו זיכרונותיה עם אחותה, מאיה. אנחנו מבינים בעמודים הראשונים על סופה של מאיה, אך את הדרך אנחנו לומדים לאורך הספר.

ערבה מובילה אותנו בשתי דרכים שסופן ידוע, וככל שאנחנו מתקדמים החרדה מתעצמת. מקור החרדה נובע מיכולתה של ערבה לנתח ולראות דברים בעולם שרק היא רואה. היכולת הזאת היא מקור המשיכה של יואל אליה, ושל המעטים הרוצים בחברתה. יכולתה המטאפורית עומדת מנגד למצבה הממשי של אחותה שרואה דברים שאינם קיימים.

הדואליות הזאת בין האחיות יוצר קו מטושטש בין השפוי לחולה. האם מאיה חולה, או ערבה? אולי שתיהן?

עולם הדימויים של ערבה לוקח אותנו פעמים רבות אל העולם הסוריאליסטי והמטאפיזי. לעיתים היא גזר נייר, ולעיתים היא כתם של צבע, ולנו כל שנותר הוא ללכת שבי אחריה.

מה שאני מנסה להעביר לכם הוא שזהספר מאוד אומנותי ועמוק. אחרי שקראתי את 100 העמודים הראשונים אשתי שאלה אותי על מה הספר, ואני עניתי בפשטות "שאני לא יודע".

זה לא ספר טיסה, או ספר לגמור ביום אחד ולעבור הלאה. זאת יצירה שדורשת תשומת לב. סגנון הכתיבה שלה מאתגר. כן, לפעמים הייתי רוצה שערבה פשוט תדבר איתי בגובה העיניים בלי מטאפורות או דימויים.

בעודי קורא את הספר ומנסה להסביר את תחושותיי נזכרתי ביצירה אומנותית שכמו "ציפור משונה" אינה מושכת במבט ראשון, אבל מי שמתעמק בה ימצא את עצמו במהרה בפסגת האומנות.

ליצירה קוראים "גרניקה" של פאבלו פיקאסו. כן, גרניקה יותר נוטה לביקורת פוליטית/אנושית לעומת הסיפור האינטימי של ערבה, אבל תהיו איתי.

"במבט ראשון" גרניקה לא נראה מרשים בכלל, אלא להפך. כל הדמויות מעוותות. אין צבע. מאוד לא ברור. עד שמתעמקים ומגלים שהציור נועד להנציח את רגעי האימה בהם פגז פוגע בבית בעיר גרניקה. פתאום הכל ברור, הצורות, המחסור בצבע. הסוס הצוהל באימה. האדם המודאג הנכנס לתמונה. האישה האוחזת בגופת נער. היצירה התמוהה הופכת לנועזת, מחרידה, ומעוררת רגש. סיוט מופלא.

כמו יצירתו של פאבלו פיקאסו, "ציפור משונה" הוא סיוט מופלא. יש מחסום של סגנון שצריך לצלוח למי שלא רגיל, ואחריו תהום של עומק רגשי וספרותי. זה מהספרים שלא משחררים, הרבה אחרי העמוד האחרון. מהספרים שברגע שהם נגמרים משאירים ריקנות נוראית בלב. זה לא מסוג הספרים שאני קורא בדרך כלל. ספרות יפה, יומרנית, אליטיסטית, אבל אחרי שסיימתי הייתי צריך כמה דקות בשביל לקום מהספה.

לסיכום,

אם אתם אוהבים ספרות יפה, רוצו לקרוא את "ציפור משונה". אם יש לכם רגשות מעורבים לגבי ספרות יפה, אל תפחדו, תנו צ'אנס. למרות כל המניירות, מדובר בסיפור חזק של אישה קטנה בשם ערבה. אישה שאמרו לה שהיא לא יפה, שהחיים התעמרו בה, ולמרות הכל היא לא וויתרה. כמו ציפור הדואה בשמיים, היא כאן בשביל להישאר.