החוקים

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בספרים, הוא את הלפיתה שלהם. מכירים את זה? כשהספר תופס אותך, שואב פנימה לתוכו ו... רק רוצים לקרוא? ורק חושבים עליו בכל דקה וכל שנייה? כזה.

כשהייתי ילדה נאלצתי לעבור דירה כל שנתיים – מהחסרונות בלהיות בת של איש קבע. היו ימים שהייתי כל כך בודדה, שישבתי על הספסל בכניסה לבית הספר ודיברתי עם העץ שגדל שם, מספרת לו מה קרה לי היום. אני אחזור על זה: דיברתי עם העץ. בהמשך עברתי חרם, שזו חוויה נוראית שאף ילד לא צריך לעבור. השנה הראשונה הייתה הכי קשה, ובשנה השנייה כבר היה יותר טוב, מצאתי חברות וחברים, התחלתי להתבסס ולמצוא את מקומי... ואז עברנו שוב. הפעם לקיבוץ. שם הוקפצתי כיתה וגיליתי, כמו יודופולוס ליפשיץ, שיכול להיות הרבה יותר גרוע. המורה התנכלה לי בדרכים בלתי נתפסות והילדים קראו לי ילדת חוץ, הרביצו לי כמעט כל יום וצחקו עלי. הייתי ילדה רגישה, גמלונית וחולמנית, טרף קל. הוריי ניסו לעזור לי בחוסר הצלחה, ולבסוף העבירו אותי לקיבוץ השכן, ללמוד בו, כוונתם הייתה טובה, אבל לא היה לזה שום סיכוי, והשנה הראשונה הקשה התחילה שוב. הפעם לא הייתה שנה נוספת, וכשעברנו שוב והתחלתי את כיתה ו', בקושי העזתי לדבר עם ילדים. ברחתי לספרים בכל הזדמנות (בני הכיתה חשבו שאני סנובית) ואם הלכתי לבית הספר או ממנו וחבורת ילדים הגיחה מולי, חציתי את הכביש ועברתי לצד השני – רק לא להיתקל בהם. בסוף כיתה ו' אבי האהוב נפטר מסרטן, וסתם רשמית את הגולל על כל תמימות ילדותית שעוד נותרה בי.

ונחזור ללפיתה של הספרים. ביומיים האחרונים קראתי בשקיקה את הספר "החוקים" של ליאורה גרוסמן. בערך מהשורה הראשונה שלו ידעתי שהספר הזה לא ייצא לי מהראש ומהלב. הוא כתוב כל כך טוב! אבל זה לא רק זה. הוא שונה מספרים אחרים בדרך בה ליאורה בחרה להעביר את הסיפור. יש לנו פה נקודת מבט של שמונה דמויות שונות, ואחת מהן היא אפילו כלב. ואחד מהם הוא אפילו ה"רע" של הסיפור, או ליותר דיוק, הסגן של הרע. חלק מהעלילה מועבר באמצעות קומיקס. בכל פרק יש ציורים יפיפיים, כיאה לליאורה. אף פעם לא קראתי ספר שכזה. מצאתי את עצמי מרותקת לסיפורה של ללה, התלמידה החכמה שעלתה מרוסיה וצריכה להתמודד עם גזענות משולבת בבריונות, מוקפת במורים אטומים או מרושעים או נבערים, במנהלת שבוחרת לראות רק מה שבא לה, ובמבוגרים שהיא לא מרגישה שהיא יכולה לספר להם דבר (ומכאן שמו של הספר, החוקים. יש שלושה, ואחד מהם הוא שלא מספרים כלום למבוגרים, גם ככה הרי אי אפשר לסמוך עליהם).

חוץ מללה, יש עוד שלל דמויות נפלאות, מרגשות, עמוקות ושונות זו מזו, כל אחת עם סיפורה המורכב והמעניין. אני בעיקר אהבתי את מירה, שמתכננת את בריחתה הנועזת מהבית, את שירז שהיא דמות שולית יותר אבל יש לה רגישות מטורפת, ואת אלכס הלוליין – שהיה כל כך נהנה ללמוד בבית הספר שאני מלמדת בו, שיש בו שיעור קרקס במערכת.

באופן אירוני, החוויות שעברתי בילדותי הן חלק מהסיבה שנהייתי מורה – כדי שאוכל כן להיות מבוגר שילדים יכולים להיעזר בו, ואולי למנוע מהם לחוות בריונות והשפלה. כשקראתי עכשיו את "החוקים", ליבי נשבר בגלל החוויות שעוברים גיבוריו, אבל גם התאחה מחדש בקתרזיס ביחד איתם. ואם כבר מדברים על אירוניה: זה אירוני להמליץ על הספר הזה ביום האחרון לשנת הלימודים. אם כולם יקראו את הספר הזה, אין לי ספק שפחות ילדים יחוו את מה שחווים גיבוריו.

ליאורה, אני מאשימה אותך בזה שבקושי התייחסתי לילדים שלי ולבעלי אתמול, כשבאיזה שלב כבר לא התיימרתי אפילו לתפקד ורק ישבתי וקראתי. איזה ספר, וואו! אל תוותרו עליו, בין אם אתם הורים או ילדים או מורים או מאיירים - כולם צריכים לקרוא את "החוקים".