מדהים כמה כריכה של ספר היא דבר קריטי, למרות הפתגם המפורסם. הכריכה של סדרת ספרי מורשת הותורן לא עשתה לי את זה. אפילו ההפך: היא שידרה לי משהו אכזרי וקר, וגרמה לי להתרחק מהם, בטח ובטח עכשיו.

מזל שחברה המליצה לי על הספר הראשון, לגלגה על הרושם הלא נכון שנוצר לי וסידרה לי ולבעלי סוף שבוע מלא בקריאה (והתעלמות מהילדים...).

הסדרה הזאת היא בדיוק-בדיוק האסקפיזם שאנחנו זקוקים לו כעת והיא משלבת כמה נושאים שאני מאד מחבבת, ובראשם רומנטיקה וחידות.

אייברי היא נערה ענייה ויתומה בת 17 שיום אחד חייה משתנים, בקטנה ככה, כן? טוביאס הותורון - איש זר לחלוטין, מוריש דווקא לה את כל הונו – מילארדים על גבי מיליארדים. אבל יש לו תנאי: כדי לרשת את הכסף עליה לגור שנה בביתו, עם משפחתו הלא מתפקדת ובעיקר ארבעת נכדיו המסקרנים (והחתיכים. והמבריקים. והעוינים.) וכאילו זה לא מספיק, הותורן הזקן מאד אהב חידות, צפנים, חדרים סודיים, מלכודות ותחבולות, והבית מלא בהם.

אייברי מנסה לפענח מדוע לעזאזל הזקן הוריש את כל כספו דווקא לה, להתמודד עם בני המשפחה שפחות מרוצים מכך שנושלו מכספם, וגם לנסות שלא ירצחו אותה, כי... כסף.

בינתיים נוצר לאיטו קשר מהוסס בינה לבין שניים מהנכדים: גרייסון וג'יימסון. לבעלי מאד הפריע הדמיון בשמות שלהם, לי פחות. מניחה שבאנגלית זה עוד פחות מפריע.

עלילת הטרילוגיה מחברת בין מסתורין ומתח (למשל: למה דווקא אייברי נבחרה לרשת את ההון הענקי, מי מנסה להתנקש בה), רומנטיקה עדינה (מאד, מאחר שבספר נוער עסקינן), וגם פאן טהור שמתבטא בצפנים, בחידות ובחלק מהדמויות.

אציין שיש גם דמויות קצת יותר חלשות ויש הליכה לבית ספר שהיא מגוחכת ומאולצת וקלישאית. קראתי באחת הביקורות בפייס שמשולש האהבה כביכול שמנסים לייצר הוא קצת מאולץ, ואני מסכימה. אבל כל אלה לא פגמו בהנאה הגדולה שהעניקו לי הספרים. נאמר את זה ככה:

אסקפיזם, קווים לדמותו: אם לקחתם את הטרילוגיה מהספרייה ביום שני, וביום חמישי כבר סיימתם את שלושתם, משהו פה בהחלט עבד.

למה כן: מותח, מסקרן, שואב פנימה, דמויות חמודות, כמעט לא טריגרי (יש אלימות אבל היא לא גראפית ולא מרכזית), חידות וצפנים שגם הקוראים יכולים לנסות לפתור – לפחות את חלקם.

למה לא: הסוף של הספר השלישי היה מעט מאכזב בעיני לאור כל הבילד אפ שבנו פה.