שומרי הערים

יונתן הוא שומר הערים של ישראל. תפקידו לסייע לרוחות הערים בעבודתן.

רוחות הערים הן נשים רגילות במראה שלהן, אך בני אדם לא יכולים לראות אותן, ואם הן מגלות עצמן בפני אנשים, הם לרוב לא יזכרו את המפגש, או לא יזכרו מהיכן פגשו אותן. רוח העיר היא מכלול של כל התושבים, הרחובות, האווירה, האוכל והתרבות של העיר. לכן ירושלים, נניח, יכולה ללבוש חזות חרדית, ערבית, חילונית, דתית־לאומית, דוקטורית, ואפילו קבצנית, אף שנראה שרוחות הערים מעדיפות לא ללבוש משהו מחזות חסרי הבית שבהן.

שומרי הערים לא כשאר בני האדם, התקשורת שלהם עם הרוחות היא יום־יומית והם רואים אותן וחיים איתן. כשיונתן היה ילד הן היו הדודות שאוהבות לשמור עליו כשהוא בעיר שלהן, וגם כשלא, שאהבו לפנק אותו, רק כשגדל הבין שחייו מיועדים להן.

והוא שנא את זה. וניסה לברוח בכל דרך, אבל רוחות הערים חזקות ורגישות מספיק לדעת איפה הוא נמצא ומתי ותמיד נתפס לפני שהספיק לצאת מגבולות הארץ.

לאחר עוד ניסיון בריחה אביו מסכים לו להצטרף לגרעין של מקימי מושב חדש, להתנדב שם במשך שנה, וסיכם עם רוחות הערים שלא יהיה אף מעקב על יונתן בשנה הזו, ואף רוח לא תיגש אליו לבקש דברים או אפילו סתם לבדוק בשלומו. ואכן כך היה.

אך אותה שנה שינתה את יונתן מקצה לקצה.

בהווה יונתן כבר שומר בוגר, אוהב את רוחות הערים ואת המדינה, אף שיש בו עדיין חלקים שרוצים לצאת אל החופש, הוא מבין את תפקידו והוא רוצה למלאו על הצד הטוב ביותר. אבל רק לא לפגוש שוב את תל־אביב–יפו, הוא נפרד ממנה לפני שמונה חודשים, אחרי רומן ארוך שנים וממש ניסה להתעלם מקיומה.

כשרמת־גן וגבעתיים מתעקשות שהוא חייב לדבר איתה, הוא נכנע, אבל מגלה שהעיר שינתה את פניה, רוח העיר לא רוצה לדבר איתו, אבל משהו קורה, משהו לא טוב מתרחש בעיר שלה. ומכאן מתחיל מסע להצלת תל אביב, יפו, מדינת ישראל, ובעצם, כל העולם כולו.

הספר כתוב בלשון מדבר, ושפתו של יונתן עשירה בתיאורים מרהיבים, מלאי חושים. הייתי שם. התיאורים פתחו את החושים שלי, הרחתי, ראיתי, שמעתי והרגשתי איתו את כל מה שקורה. שפה מופלאה, כבר מהעמוד הראשון נשביתי בה.

מבחינה לשונית היו טעויות, בעיקר המילה ׳מהווה׳ שנכנסה כמה וכמה פעמים במשמעות שגויה, וגם הטעות הנפוצה של ׳את׳ אחרי ׳יש׳ או ׳אין׳, ולא רק בלשון הדיאלוג. אבל השפה יפהפייה, עשירה, זמינה לכל קורא ועדיין ייחודית ומהפנטת.

הספר נפתח ישר בתוך הסיפור, אין ניסיון להכניס את הקורא פנימה, ברגע שפתחתי את הספר הייתי בפנים. וזה נעשה בצורה מבריקה ומעולה בעיניי.

המתח מתחיל כבר בפרק הראשון, אך גם מוּתר בו.

וכך בפרקים רבים, בעיקר בתחילת הספר ובסופו. פרקים שהם סיפורים בפנים עצמם: אקספוזיציה, סיבוך, שיא והתרה. כך שבקריאת הספר יש תחושה של נסיעה ברכבת הרים שוב ושוב ושוב ושוב. מצד אחד, יש הנאה גם בזה. מצד שני, בכל פיק יש ציפייה ודריכות לקראת ההתרה, והפרק הבא הוא כמו להתחיל סיפור חדש, כך שבסוף הספר כבר הייתי מותשת, הרגשתי שמכריחים אותי לרצות שהספר יסתיים, אף שלא רציתי כי נהניתי מאוד מהכתיבה, מהתיאורים המפעימים (מפעימים טכנית, מעוררים פעימות לב), מהדמויות ומהעולם.

השינויים שקורים ליונתן בשנה שלו בעין סהר ובטיול הגדול, במיוחד באירלנד, אינם ברורים יתר על המידה, ונראה שבמובן הזה נעשתה עבודה שטחית יחסית.

– אזהרת ספוילר –

.

.

כשסהר מתה הוא מייד מפסיק לקרוא לאבא שלו ׳הצורר׳. אני חושבת שזה שינוי מהיר מדי, ולא הגיוני פסיכולוגית. גם לא מבחינת ההרגל, הוא רגיל לקרוא לו הצורר, למה שפתאום יקרא לו השומר וגם לא יתבלבל, אפילו לא פעם אחת? נכון, כן מראים לנו שהמוות של סהר גורם לו להבין מהו התפקיד ולמה אביו מתנהג כפי שהוא מתנהג, למה זה חשוב כל כך, כי זה קשר אישי. אבל המסקנה הזו מגיעה מאוד במרומז והרגשתי שוויתרו על חלק חשוב בעלילה ובבניית הדמות של יונתן.

וכשהוא חוזר מאירלנד ונופל על זרועות אביו בבכי תמרורים, הגיוני דווקא, אבל לאחר מכן הוא היה צריך להתבייש, ולהתחיל תהליך של חזרה ליחסים של בן ואב, זה היה אמור להיות ההתחלה של הפיוס, לא הסוף של היריבות.

לגבי אשלינג, אני לא מבינה איך היא סלחה לו מהר כל כך, הרי רגע הנשיקה שלהם נבע מתוך שקר, שהוא יכול להאמין לאמונות שלה, שיקר לעצמו בעיקר, שיקר לה ושיקר לקורא. הרגע שבו אנחנו מגלים שהוא שיקר הוא הרגע שבו אשלינג מגלה את זה, את זה שהוא לא זנח את התאוריה שלו, את זה שהוא עדיין האמין שרוחות הערים נותנות לה את המתנות ולא היצורים שהיא האמינה בהם, וזו בגידה באמון. היא רצתה להיות איתו כי הוא היה מוכן להקשיב לה ולהאמין לה, אבל הוא בעצם לא באמת האמין לה, לא באמת היה מוכן להאמין לה.

מצד אחד, היא כן עונה על זה, היא אומרת שכל האמונות שלה הופרכו והוא נזעק ומנסה לתקן. וזהו הפרט היחיד בספר שהרגשתי שהוא לא אמין. הוא כן אמין לסיטואציה, אבל יונתן לא אמין, הוא משקר, הוא לא חושב שמה שהוא אומר נכון. הוא רק מנסה להרגיע, להקל, אבל הוא צבוע. ולא אהבתי את זה.

.

.

– הסתיים הספוילר –

גם התפקיד של השומר לא ברור דיו, ובמיוחד לא ברור כלל מה הם בעצם לומדים כדי להיות שומרי ערים. אם ב׳הארי פוטר׳ ברור מאוד מה נלמד בכל מקצוע, אילו ספרים יש בכל מקצוע, ובכל שנה במקצוע, ואיך נראית הפרקטיקה - אז ב׳שומרי הערים׳ לא היה מזה דבר, ונראה שרוחות הערים יותר שומרות על השומר מאשר שהשומר שומר עליהן.

הרעיון של רוחות הערים מבריק בעיניי, הייתי רוצה לדעת איך נראות עוד רוחות ערים וכפרים. אהבתי מאוד את ספרטה, נהניתי מהתיאורים והחיבורים לימינו.

אבל לפי דעתי האקספוזיציה הייתה צריכה להתחיל בפרק שבו יונתן מסכים להיכנס לתל אביב ופוגש את ספרטה, הסיפור עם יד השמונה וירושלים הוא מעין הטרמה לסיפור הגדול, ולדעתי לא היה צריך להיות בספר, הרגשתי שדחסו לי אותו לתוך הספר כי לא הצליחו לוותר עליו – כי הוא באמת מעולה. אבל הוא סיפור שהייתי רוצה לקרוא כתוספת לספר, באתר של הספר, כסיפור קצר מהעולם של הספר, ולא חלק מהסיפור הגדול, כי אין לו בכלל קשר לסיפור הגדול מבחינה עלילתית.

ואף יותר מזה, בגלל שהכניסו אותו לתוך הספר נוצרת הרגשה שספרטה נכנסה כדי לחבר בין כל מיני חלקים שלא היו מחוברים קודם, ואם הספר היה נפתח איתה, לא הייתה הרגשה כזו.

אז כן, סיום ארוך מדי, והאקספוזיציה ארוכה ולא שייכת, אבל והשפה חושית ומהפנטת והדמויות מרתקות.

אני ממליצה מאוד על הספר.

---

שומרי הערים, רותם ברוכין

עורכת: נועה מנהיים

הוצאה: כנרת זמורה דביר