האברך יענקי וייסברג

הסיפור עדין ויפה ממש. הדמות הראשית עוברת תהליך משמעותי, היו כמה סטראוטיפים שבאו לידי ביטוי בספר וממש הפריעו לי (בייחוד זה על המתנחלים...). הפריע לי אבל יכול להיות שזה הרעיון - עברו עשר שנים מאז שקרה המקרה אבל התחושה היא שזה קרה בימים האחרונים, כאילו כולם קמו לאחר תרדמת של עשר שנים ומגלים את העולם עם כל השינויים שחלו בו, רגשית הם עדיין שם... ודבר אחרון יענקי בסוף מתייחס לעולם החילוני כאילו הוא עולם המבוגרים, לא הבנתי מאיפה זה מגיע ומאוד הפריעה לי ההשוואה הזו.

כשפורסמה ההגרלה על הספר אז דובר על חשיפה לתרבות אחרת, אז נכון אני לא שייכת לציבור החרדי אבל גם לא מאוד רחוקה ממנו ובחצי הראשון של הספר כל הזמן תהיתי אם הסופרת מדברת על מישהו מסוים או שזה רווח בקרב האוכלוסייה הזו. וניסיתי לחשוב אם לא הייתי מכירה בכלל אז הייתי לוקחת את הספר כאמת מוחלטת וזו לא האמת - כי קהילה מורכבת מפרטים ולכל פרט יש סיפור, אז ממש קשה להרכיב מזה סיפור שהוא שייך לכולם. בסוף נרגעתי וקיבלתי את הספר כמות שהו כי גם הספר נרגע והצליח להכיל מורכבויות, והדמויות הראשיות הפכו ליותר פרטיות. בסהכ נהניתי מאוד, לא יכולתי להניח מהידיים (אם ראיתם בחג מישהי הולכת וקוראת בזמן שדוחפת עגלה אז זו אני...) הכתיבה מרתקת ונושא האבהות שקיבל במה משמעותית בספר הוא מאוד חשוב ומעניין. תודה רבה