האברך יענקי וייסברג

האברך יענקי וייסברג מאת דבורה ווגנר

אתחיל מהכרת הטוב על ספרים מעולים שמלווים אותי בעיתות מצוקה ומצליחים לשאוב אותי אל עולמן של הדמויות ולשכוח מהווה. בעבר, בשדה תעופה צפוף ורועש, לאחר חצי מסלול הביתה וחזרה לשדה המוצא (!) ספרה של ימית ארמבריסטר "אישה מרוקאית אחת" עשה זאת והציל אותי מטירוף המציאות. "האברך יענקי וייסברג" עשה זאת עבורי אתמול בנסיעה אל מחוץ לעיר בעתות מלחמה ופחד לבדיקה מפחידה עוד יותר בחדר המתנה סואן. לא כל ספר יכול להחזיק תודעה בצורה כזאת וכמה שמחתי שרכשתי אותו בשבוע הספר המקוצר בשבוע שעבר מהוצאת קינמון.

דבר נוסף שאני מרגישה שעלי לכתוב, עכשיו כשכבר קראתי אותו, זה כי זכייתו בפרס לסופרים בראשית דרכם ובמועמדות לפרס ספיר מוצדקים מאוד. במרשתת עלו קולות לגבי הספרים והסופרים המועמדים לפרסים ועל זה שכולם יצירות של דתיים או על דתיים (וצדק איל חיות-מן כשהתקומם על כך מאחר ולא רק שאינו דתי, אלא שמסכת תהום המצוינת היא לחלוטין לא נכס תרבותי של הדת אלא של היהדות בכלל). עכשיו, כשקראתי את כל הספרים המדוברים, אני יכולה לומר שני דברים על הנושא: הראשון הוא כי איכות הספרים הן מבחינת הכתיבה ובניית הדמויות, העלילה והמסרים התרבותיים העכשווים כולם מצדיקים את היוקרה להם זכו. הדבר השני הוא שאחרי שנים של קריאה על מושבים, קיבוצים, בדידות בתל אביב או שאר ירקות, דווקא הרחבה של הייצוג הספרותי לעולמות אחרים היא דבר חיובי ולא שלילי. כקוראת המשוייכת (אם מוכרחים לשייך אותי) לזרם הדתי אורתודוכסי מודרני הייצוג של הציונות הדתית הן בספר "מי שסוכתו נופלת" והן ע"י דמותה של ערגה ב"האברך יענקי וייסברג" אפשר לי למצוא את עצמי ושכמותי מיוצגת בספרות יפה ויחד איתה את ההתחבטויות והחיבוטים של הפרט בתוך חברה זו. בתור אחת שמחנכת לייצוגים נרחבים של קהילות שונות במדיות שונות, היה מרענן לחוות בעצמי את האישור הזה דרך הספרים הנ"ל.

ועכשיו, עזבו פוליטיקה ונצלול לספר.

האברך יענקי וייסברג הוא רומן עדין להפליא, כואב ומרגש. יענקי האברך אינו מצליח להיות העילוי שמצפים ממנו, הוא אדם פשוט ותמים שמנסה לעשות ולחשוב את הטוב בעיני ה'. הוא אוהב את אשתו וילדיו ומנסה להבין את המקום שלו בעולם והאם חיבתו לאבהות ולבית היא חיובית או אולי יצר הרע המסית עצמו מלימוד תורה. הוא מכבד את אישתו הקרייריסטית והמצליחה ורוצה לתמוך בה אבל באותה נשימה בוחן את חלוקת התפקידים בבית בין המסורת למציאות וכיצד היא משפיעה על הגבריות שלו. בעקבות בקשת אחיו המוחרם לחזור לקשר הוא גם בוחן את העבר ולומד להחזיק מבט ביקורתי על החלטות המשפחה מול אחיו הגדול שיצא בשאלה. ליענקי תפקיד חשוב בספר, במשפחה ובחברה כולה. הוא הגיבור שמחד מנסה ומצליח למצוא את האמת הפנימית שלו ולהחזיק בה ומאידך פתוח ומסוגל להכיל מורכבות ושונות של האחר. רק באמצעות אנשים כמוהו ניתנת האפשרות לאחדות ולא סתם ניגש ארי דווקא אליו בבקשה לשדל את המשפחה החרדית לחגוג איתו את חתונתו.

ארי הוא דמות נוגעת ללב השבויה בתוך השבר של החרם והנטישה. הוא כל כך בתוך הפצע הזה עד שמתקשה לראות את האחר, למשל רועי, אחיה של ערגה שבורח מהבית וארי כל הזמן משווה עד שמבין שאין מה להשוות בעצם. גם את ערגה הוא לא רואה ולא מצליח להתחבר לכאב שהיא מפגינה. הוא מביט בה באהבה סלחנית ועליונות על ה"דרמטיות" שלה. למעשה הוא מחזיק בכאב שלו כייחוד, כעליונות על כל כאב אחר, עד המפגש עם יענקי והשיח האיטי על הפגיעה. גם ארי עובר כברת דרך בגילוי העצמי שלו וביכולת שלו לראות את האחר ולא רק דרך משקפי "המוחרם" שלו. נוגע ללב במיוחד המבט של ארי על האבהות של יענקי. הוא מכנה אותה "מסירות" וזה משנה סדרי עולם אצל יענקי אבל בעצם גם אצלו. בתחילה נראה כי הוא מעריך ואוהב את אחיו ומתרשם ממנו על יכולת זו, שהוא מקבל ממנו השראה כיצד הוא רוצה שחייו יראו, אבל בשלב מאוחר אפשר לראות את הכמיהה הזאת שלו לקשר הכל כך יפה שיש בין יענקי לילדיו, הכמיהה של ארי עצמו לאבא.

בספר דמויות נוספות וכולן מורכבות ועגולות ומעניינות כמו חיהלה אשתו של יענקי – החרדית מהנדסת תכנה שעולה ומצליחה בעולם ההייטק ואשר נחשבה "פשרה" בעיני הוייסברגים בשידוך ואיזו דרך היא עושה הן בעיני עצמה, בעיני יענקי ובקשר שלה עם החמות. דמות מרכזית נוספת היא חברתו/ארוסתו של ארי: ערגה, דתל"שית מהזרם הציוני דתי, בתו של רב מזרוחניק שמשפחתו המתנחלת אספה אל חיקה כל זר ונזקק אבל שכחה להתייחס אל ילדיה שלה. אנחנו לומדים על הקושי שלה מול ההתמסדות והחיפוש העצמי שלה בעולם ובקשר עם ארי.

ווגנר כותבת את כל הדמויות שלה בעדינות ובדיוק מעוררי הערצה, היא מרחיבה על עולמם התרבותי וציפיותיו יחד עם עולמם הפנימי והתחבטויותיו. כל דמות ודמות זוכה להתפתחות ולמבט חומל. גם ברגעים האנושים המכוערים יותר המציגים קנאה או כעס ואף אלימות ליבנו נשבר יחד עם הגיבורים על הקושי שהם חווים ואנחנו מקווים לטוב.

לסיכום, לסיים לקרוא ספר בתחושה של התעלות אומר הרבה מאוד על הספר. בעיני הוא לא רק ספר על אותם אנשים ומשפחותיהם, הוא לא רק סיפור אלא תקווה גדולה לתיקון בחברה שלנו. אני ממליצה עליו בחום.