כתיבה קומית דורשת כתיבה חכמה, המשלבת שנינות, תיזמון, והטיית הציפייה של הקורא לאורך כל הספר. מסיבה זאת זה לא מובן מאליו שרז, האבא בצמד "אבא-בת" העומדים מאחורי רב המכר "טרמלם הגמד", בחר שדווקא ספרו הראשון שנועד למבוגרים יהיה קומדיה. אמנם עבור כל מי שמכיר את רז ואת הערותיו הציניות, קומדיה צינית נשמעת כמו הברירה הטבעית, אך האם זה מספיק לספר שלם? האם רק הערות ציניות יספיקו בשביל לפרוץ דרך אל עולם הספרות למבוגרים?

לפי "דרור חייב למות" התשובה של רז היא, לא. קודם כל צריך סיפור טוב.

דליה היא מורה פנסיונרית ואלמנה ערירית המעבירה את ימיה בין הבית-לבית המרקחת-בית הקפה-וחזרה הביתה. האדם שמערער את שלוות נפשה באופן קבוע הוא בנה, דרור, שצץ מדי פעם בשביל להרגיז אותה. לא שזה דבר קשה כי דליה היא בעלת מוח חריף, ביקורתי, וחד הממהר למצוא את הרע והנחות בכל הסובבים אותה.

אחרי מרק עוף אחד לא מוצלח דרור משתלח באימו והיא מתחילה לחשוד שיש לו מזימה נגדה. דליה אמנם זקנה אך היא עוד לא מוכנה לוותר על שלה. בעזרת שני חברים, בני גילה, דליה תקים משרד חקירות מאולתר שיחשוף את כוונותיו האמיתיות של דרור. הרמזים עולים מהר והתמונה מתחילה להתבהר. בשביל להציל את עצמה, את הבית שבנתה עם בעלה שנפטר, דרור חייב למות.

"דרור חייב למות" משחק עם הציפיות של הקורא באופן מאוד ייחודי. בזמן שקוראים על הרפתקאותיה של דליה וחבריה החוקרים (העושים מעקבים בעזרת הליכונים) מתקבלת התחושה שמדובר בקומדיה פרועה, קצרה, וחולפת לפני שהקפה יספיק להתקרר. קבוצת זקנים המנסים להראות לדור הצעיר, שמאחורי התרופות והקמטים עדיין נמצאים האנשים שלימדו אותם לאיפה לכוון כשמשתמשים באסלה. רק שבסוף הקריאה אנחנו מגלים רומן בוגר, ריאלי, וביקורתי.

אין מי שמציג נקודה זאת יותר מאשר הדמות הראשית, דליה. אחרי שנים במערכת החינוך היא הפכה להיות אישה רגזנית, צינית, ובעיקר חדה. אוצר המילים שלה רחב והיא מפצה על צעדיה הקצרים ביכולת ניתוח מהירה. היא זוכרת הכל, ובעיקר זוכרת לכולם.

בתחילת הספר הבוז שלה כלפי העולם, ובמיוחד כלפי בנה דרור, מקבל הצדקה רחבה בזכות ניתוחה את הסיטואציה. אנחנו ממש מקבלים תחושה שדליה היא אישה מסכנה ובודדה שנאלצת להשיט את שאריות חייה הבודדים על ים של אנשים טיפשים, תמימים, וחסרי-היגיון. פה נכנסת הקומדיה. כדאי לא להפוך את דליה לדמות מיזנתרופית, רז הפך אותה לאישה מצחיקה.

כמו סטנדאפיסט שצוחק על הקהל שלו ובסוף אומר להם "תודה שבאתם". דליה יורדת על כל הסובבים אותה, יחד איתנו. סוג של "כולכם ממש מטומטמים. נכון, קהל אהוב שלי?".

אנחנו צוחקים עם דליה על הסובבים אותה, מסמפתים אותה, ותומכים בה, עד לנקודה מסוימת.

לדוגמא, דליה רואה אדם מחליק על בננה רק בשביל לקום ולקחת שני צעדים ימינה וליפול לבור, וקוראת לו "טיפש".

אנחנו הקוראים צוחקים יחד עם דליה על האיש שנפל על התחת, רק שאז הספר פונה אלינו ואומר, "ומה אם הוא נפצע? מה אם להציע לו עזרה במקום לצחוק עליו?"

בשלב הזה הזרקור הציני והביקורתי מופנה כלפי דליה וחבריה. פתאום מה שנראה כה ברור כשמש מתגלה כבדיה, שנוצרה במוחו הצר של מי שרואה את העולם ב-50 גוונים של טיפשות.

פה מתגלה החוזק האמיתי של הכתיבה של רז. בבגרות. ביכולת לבקר את דליה, ואת ראית עולמה. היכולת להגיד למורה המנוסה, "יש לך עוד הרבה מה ללמוד", נותן לספר את הייחודיות שלו כסיפור אנושי וחכם.

קשה לכתוב מצחיק לאורך זמן וכן אחרי התחלה חזקה, בה אנחנו נחשפים להומור החד של דליה, מגיע השלב בו הבגרות מחליפה את הצחוק. לקראת הסוף יש פחות ופחות דברים לצחוק עליהם, ולמרות זאת את הספר סיימתי בחיוך. רק שבספר של פחות מ-200 עמודים כל המעברים הללו מרגישים מהירים. אישית אני חושב שעוד 50 עמודים היו יכולים לעזור לרווח את המעברים, אבל זה עניין אישי. כאמור, סיימתי את הספר בחיוך.

לסיכום,

בזמן שקראתי את "דרור חייב למות" עלתה בזיכרוני סצנה מסרט הקומדיה של דרור שאול "סימה וקנין מכשפה". כדאי לעשות כסף מהמכשפה השכונתית סימה וקנין מוזמנת על ידי דמות תקשורתית לתוכנית אירוח שם תבצע "נס". סימה המבוגרת והצנועה מנסה כמובן להרחיק ממנה את כל הרעש אבל נכנעת בסוף ומסכימה לשתף פעולה. רק שה "נס" שאיש התקשורת תכנן היה לרפא ילדה מסכנה ממחלת הסרטן שהורגת אותה. סימה, שמבינה את העיוות של כל הסובב אותה, קמה ורצה מהאולפן. המצלמה לא עוקבת אחריה, אלא מתמקדת בפניה של הילדה.

הזריקה הזאת של מציאות נושכת בתוך קומדיה פרועה היא סימן ההיכר של "דרור חייב למות". קומדיה מצחיקה, ונוגעת ללב שצולחת בהצלחה רבה את המעבר של רז אל הקהל הבוגר. מומלץ בחום לכל מי שאוהב צחוק וכתיבה חכמה.

טריגרים:

דליה ומה שהיא חושבת עליכם.