תחילה בקצרה: אל הספר 'עובדתיות' הגעתי בעקבות המלצתו של אלון שלו באחד מגליונות השילוח האחרונים. אני מצטרף להמלצה: אכן ספר חשוב. בעיקר לטובת רבים שמתבוננים על העולם בעיקר דרך משקפי התקשורת והמידע "המקובל".

משפחת רוסלינג עושים עבודה מוצלחת מאוד בשיקוף מצבו המוצלח למדי של העולם ובהדגמת הצורך בחשיבה ביקורתית ועובדתית. גם מי שכבר אמון על צריכה ביקורתית של חדשות ימצא בספר דוגמאות מעניינות פחות מוכרות, לצד אישוש וניסוחים מוצלחים רבים. יש גם מספר אי דיוקים, והם צורמים מעט דווקא על רקע התמה העיקרית של הספר. אבל הפגימות הן קלות (למרות שתמיד כיף לנטפק), והספר קריא, זורם, חשוב ומומלץ.

#ספר_כן

ובהרחבה:

בתחילת הספר מוצג שאלון בן 13 שאלות שבוחן את התפיסה הכללית לגבי טרנדים עולמיים במגוון נושאים. למשל: כיוון העוני, היחס בין שנות לימוד של בנים ובנות, שיעור אוכלוסיית העולם העתידית, אחוז הגישה לחשמל בעולם ועוד. הצלחתי לענות נכונה על 11 מביניהן. אליבא דרוסלינג - הממוצע נמוך מ4. בספר מנסה רוסלינג להסביר מדוע רבים כל כך טועים, ובכלל זה מומחים במגוון תחומים.

הנה כמה מהנקודות:

חוסר פתיחות לקבלת מידע חדש. למשל: המצב הכלכלי ברוב מדינות העולם השתפר מאוד בעזרות השנים האחרונות וכבר קשה לחלק אותו בפשטות למדינות מפותחות ומדינות מתפתחות. במקום זה, רוסלינג מציע חלוקה לארבע רמות של עושר, ומדגיש שבמדינות רבות שנתפסות כנחשלות או מתפתחות כבר אפשר למצוא אוכלוסיה מגוונת, כולל ברמת העושר הרביעית והגבוהה. ובכל זאת, אנשים רבים עדין מחלקים את העולם ל'אנחנו' המפותחים ו'הם' שלעולם יישארו בעניותם. וכך מנציחים תפיסות לא נכונות (ופסימיות) לגבי עתיד העולם.

הנטיה לדרמטיות, שהופכת - יחד עם התחרות התקשורתית העולה ועם יכולתו של כל אחד להיות כתב חדשות בעזרת הטלפון - לשטף של אסונות שניתך על ראשי צרכני החדשות. כביכול מעולם לא היה רע יותר.

בפועל, מצב העולם משתפר באינספור חתכים. זה פשוט לא מעניין מספיק. אם בגלל שקשה למכור חדשות טובות, ואם בגלל ההדרגתיות של השיפור. מה שנותר הוא רק הרושם שעולה ממסכי החדשות. עולם של פשיעה, ניוול, עוני וצרות. דרמות שמושכות את תשומת הלב. "פחדים שפעם עזרו לאבותינו להישאר בחיים," כותב רוסלינג, "עוזרים היום לספק תעסוקה לעיתונאים". ומסכם את זה יפה במשוואה: סיכון = סכנה X חשיפה. אין צורך להפוך תקיפה נדירה של בעל חיים לחרדה קיומית. גם לא "לשלל ממצאים מדעיים חדשים של כימיקלים סינתטיים שנמצאים במזון רגיל בכמויות נמוכות, שאם נאכל כמות של אוניית משא או שתיים מהם בכל יום במשך שלוש שנים, הם עלולים להרוג אותנו" (עמ' 125).

נקודה קרובה עוסקת בהיקף הדיווח. ובחשיבה שהיקף גדל של דיווח פירושו היקף גדול של בעיות. ומאחר שהיום היקפי הדיווחים עולים - סימן שגם היקף הבעיות עולה!

התווכחתי לא פעם עם חברים מהעבודה שקוננו על כך שהיום השחיתות הולכת ופושה. ניסיתי להסביר שזה בדיוק הפוך. פעם פשוט לא דיווחו. היום, סביר דווקא להניח שהיקף השחיתות קטן בהרבה. הן מכיוון שהיכולת לגלות שחיתות התרחבה מאוד, והן מאחר שאמות המידה לשחיתות הלכו והתחדדו. מעשים שבכל יום בתקופת מפא"י לא היו עוברים היום את וועדת ההצעה הראשונית. מה כן יש היום יותר? דיווח.

אותם ויכוחים עסקו גם בנייטרליות של העיתונות המדווחת. פעם, אליבא דברי הפלוגתא, העיתונות הייתה אובייקטיבית. היום לכל אחד יש דעה משלו והוא מעוות את הדיווחים. ושוב, אף זה הפוך. פעם לא היתה מספיק מודעות להטיותיהם של המדווחים. היום זה הפך לעניין גלוי ומדובר. שמחתי לראות שרוסלינג עצמו כותב בדומה לכך (בעמ' 214): "אני לא מאמין שהאשם העיקרי בתפיסת העולם המעוותת שלנו הן הפייק־ניוז" זה לא שרק עכשיו התחלנו לקבל תמונה מעוותת על העולם. אני מאמין שזה תמיד היה כך).

דוגמה אחרונה: חשוב להסתייע בכלי השוואה ולא רק במספרים מוחלטים. לבדוק מגמות ומצב כללי, ולא להסתפק רק בשורה התחתונה המספרית.

רוסלינג מספר על אופן הפעולה שלו כרופא ילדים במוזמביק. במקום לטפל במסירות מושלמת בכל ילד שהגיע למרפאה, הוא בחן את אחוז התמותה הכולל במחוז כולו. כך הוא גילה שרק כאחוז מהילדים החולים מגיע אליו, וממילא גם אם יציל את כולם - כ99 אחוזים מהילדים החולים ימותו. ולכן בחן להעביר את עיקר הפעילות לרפואה מונעת - גם אם בכך יהיו מטופלים קונקרטיים שלא יוכל להציל. והוא מצטט בשמה של אחות שהכיר בטנזניה: "בעוני העמוק ביותר אסור לך לעשות משהו בצורה מושלמת. אם אתה עושה את זה , אתה גוזל משאבים ממקומות שהם יכולים להביא בהם תועלת רבה יותר" (עמ' 134). עצוב ומאלף. ולמעשה: נכון כמעט תמיד; תמיד חסרים משאבים. לא רק כשמגיעים אל העוני העמוק ביותר.

לצד המעלות הרבות בהגשת הרעיונות יש גם מספר פספוסים, בעיקר על רקע שקרוב לעולם הפוליטקלי־קורקט. בדיון על תוחלת החיים הממוצעת, מראה רוסלינג את גרף העליה הנאה. בגרף יש גם מספר ירידות. קל להבין את אלה שבאזור מלחמת העולם הראשונה והשניה. אבל יש שקע לא ברור באזור 1960. מה קרה שם? ובכן, מסביר רוסלינג, מדובר ברעב שהכה בסין בעקבות "עונה לא מוצלחת שחברה לייעוץ ממשלתי גרוע בשאלה איך לגדל יבולים באופן יעיל יותר". וזה תיאור מאוד מאוד חלבי למה שמכונה בין השאר "קמפין חיסול הדרורים". מאו דזה דונג ראה בדרורים אחראיים לחיסול מלאי גדול של יבול וציווה על בני עמו להשמיד אותם. העם הסיני - למגדול ועד קטון - עשה כמצוותו. הדרורים הומתו במיליארדים, המזיקים התרבו, ובין 15 ל40 מליון סינים מתו ברעב. זה לא "יעוץ ממשלתי גרוע". זאת דיקטטורה רצחנית. ראוי לתת לה את שמה המתאים.

מעט קודם לכן עוסק רוסלינג בחשיבותה של המשרעת, ובהעדפתה על פני הממוצע הבודד. נקודה משמעותית ביותר. כך אפשר לראות שאמנם במבחני מתמטיקה הציון הממוצע של גברים עולה על זה של נשים, אך רוב הגברים והנשים יושבים יחד באמצע הגרף, וההבדלים הם בעיקר בשוליים. רוסלינג מנסה לומר אותו דבר גם על התפלגות ההכנסות בארה"ב ובמקסיקו. אבל הגרף שמלווה את ההסבר מראה חפיפה של בין 10 ל20 אחוזים בלבד. אי אפשר לכתוב "ברור ששתי הקבוצות - מקסיקנים ותושבי ארצות הברית - אינם נפרדים כלל. הם חופפים. אין פער" (עמ' 51). ודאי שיש. גם כאן התקינות הפוליטית מנצחת.

נקודה אחרת מלווה את הדיון בפגיע האקלים. ראשית, בפן החיובי, רוסלינג מזהה את הצורך החיוני באנרגיה כדי לסייע לאוכלוסיות נרחבות ברחבי העולם להעלות את רמת חיייהן. ובכלל זה גם "אנשים שמתייחסים ברצינות לשינוי האקלים חייבים לזכור שני דברים במקביל: הם חייבים להמשיך לפעול לפתרון הבעיה, אבל לא להפוך לקורבנות של המסרים המפחידים שלהם עצמם". אך לצד זה, במסגרת הפתרונות, רוסלינג מציע שדרושה תוכנית ריאליסטית, ובכלל זה המצאות טכנולוגיות חדשות שיאפשרו ל11 מילארדי בני אדם (הצפי ל 2100) לחיות את החיים ברמה שבה אנחנו, ברמה הכלכלית הרביעית, חיים. וכאם חסרה התייחסות לפתרון שלכאורה כבר נמצא על השולחן: אנרגיה גרעינית.

יש עוד מעט נקודות שדרשו יותר דיוק (דוגמת בלבול בין קורולציה לסיבתיות בדיון על הנתון החיובי כשלעצמו לגבי השכלת נערות), אבל אלה נקודות צדדיות. הנימה המרכזית העולה מהספר היא החשובה - העולם מתקדם, והוא בסך הכל מקום לא רע בכלל. לרבים קשה לשים לב לכך בגלל אוסף של כשלים לא מחוייבים, שאפשר לנפות אותם בקלות יחסית.

יש מקום לאופטימיות.

ומשהו במישור הפוליטי: הנס רוסלינג, חיבר את הספר יחד עם בנו וכלתו. רוסלינג, שנפטר ערב פרסום הספר, היה רופא, איש יונצ"ף, וחבר בכיר ב'רופאים ללא גבולות'. לא בדיוק הדגם של איש הימין שמניח בצד את ה"גישות הנכונות" ומנסה לבחון את העולם באופן עובדתי. ובכל זאת. רוסלינג מראה שחשיבה עובדתית "יכולה לעבוד" גם בצד השמאלי של המפה הפוליטית, ויכולה - אם נעזרים בה - לתפוס את העולם באופן הרבה פחות קודר מכפי שמקובל לראות אותו בחלק מאותם חוגים.

מומלץ.