ראיון עם אמיר חרש

אמיר חרש | 43 | תל אביב | מלמד באוניברסיטת תל אביב

לאחרונה יצא בהוצאת עם עובד ספרך שכול וכשלון וזומבים – הרומן העברי הראשון מתחום המאש-אפ הספרותי. קודם כל, תוכל להסביר מה זה אומר מאש-אפ ספרותי?

מאש-אפ זה שילוב או ערבוב של ז'אנרים, תקופות ומחברים. המונח מוכר יותר במוזיקה, שם לרוב משלבים שני שירים יחד, מלבישים מילים של שיר אחד על מנגינה של השיר השני. בספרות מקובל להתלבש על יצירה קלאסית ולהוסיף לה אלמנטים של פנטזיה, מדע בדיוני או אימה. למשל: "גאווה ודעה קדומה וזומבים" או "אנדרואיד קרנינה". אני לא הצטמצמתי ליצירה אחת מסוימת, אלא למחבר אחד: יוסף חיים ברנר. ניסיתי לכתוב ספר של ברנר, את הספר שהוא היה כותב אם הוא היה נוכח באפוקליפסת זומבים.

ותוכל לספר גם על הספר שלך? על מה הוא מספר בעצם?

הספר מתרחש ביקום אלטרנטיבי שבו מאורעות תרפ״א היו בעצם אפוקליפסת זומבים. העלילה עוקבת אחר חבורה של שורדים המסוגרים בבית חווה בפאתי יפו: הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור, ובני משפחת יצקר ומשפחת שץ. כולם דמויות היסטוריות שחיו בבית משפחת יצקר (הידוע בתור "הבית האדום"). במציאות שלנו, ברנר וחבריו נרצחו ליד הבית במאורעות תרפ״א. במציאות של הספר, לעומת זאת, הם מסוגרים בבית במשך חודשים ארוכים, מוקפים בעדרים של זומבים רעבים, ועושים כמיטב יכולתם כדי לשרוד ולשמור על צלם אנוש. הספר מורכב מחמש מחברות יומן שברנר כתב במהלך החודשים האלו. הוא מתאר את שגרת חיים של הישרדות יומיומית בתוך מציאות אפוקליפטית, את היחסים המורכבים בתוך הבית, את ניסיונות החילוץ, וכמובן, גם את ההידבקות של חלק מדרי הבית.

מאיפה הגיע הרעיון לספר? למה דווקא זומבים, ולמה דווקא יוסף חיים ברנר?

הספר הזה, כמו דברים רבים, התחיל בתור הלצה. "שכול וכשלון וזומבים", חשבתי, זו כותרת מושלמת לספר זומבים עברי, שורשי, שילוב בין הקלסיקה העל-זמנית של יוסף חיים ברנר לסרט זומבים טראשי. התאהבתי בכותרת. לא באמת תכננתי לכתוב אותו, אבל לספר היו תוכניות אחרות. אני זוכר נסיעה ברכבת הקלה בירושלים שבה המילים התחילו להתנגן אצלי בראש: "אני כותב, ויודע אני שאני כותב, אבל האם אני חי?" ואני זוכר שירדתי מהרכבת ורצתי לבית קפה להוציא את הלפטופ כדי להקליד שתי פסקאות שכבר היו שלמות אצלי בראש. כתבתי פרק, כתבתי שני פרקים. חשבתי שזה ספר שנועד בערך לשני אנשים בעולם, כי מי מתעניין גם בזומבים וגם בברנר? אבל כשהקראתי לאנשים את הפרקים, הם התלהבו. ולהפתעתי, גם מי שלא הבין לא בזה ולא בזה, התלהב. גיליתי שכתבתי משהו שיש בו משהו. המשכתי לכתוב. הכתיבה באה בקלות, בזרימה, בשפע. התחלתי לכתוב את הספר בגיל 40, שהוא בדיוק הגיל שבו ברנר נרצח. השנה שבה התחלתי לכתוב הייתה בשנת המאה לרצח ברנר. ראיתי בדברים האלה סימנים של סימפטיה קוסמית בנוגע לפרויקט.

עשית תחקיר בשביל הספר? תוכל לספר על התהליך ומה הוא כלל?

כיוון שהספר הוא בעצם גם רומן היסטורי (אם כי הוא מתאר היסטוריה חלופית), התחקיר כלל גם הרבה קריאה על התקופה, עיון במפות ותצלומי אוויר וכולי. בפרט יש לי חיבה לספרי בישול מנדטוריים, והתחקיר כלל גם בישול של מתכונים מתוכם. אני זוכר שניסיתי להכין לחם מקמח דורה, דגן שמשמש בעיקר להאכלת בקר, ובתקופות של רעב ומחסור גם לאפייה. יצאו לי לחמניות קשות במרקם של בוץ אפוי – הבאתי אותן לארוחת חג משפחתית והכרחתי את כולם לטעום. אפילו היה תחקיר של ריחות. ברנר כותב באחד הסיפורים שלו ("עצבים") על הריח של פריחת המימוזה. לא הכרתי את הריח, אבל מצאתי מרכך שיער בבישום עדין של מימוזה, וחודשים הסתובבתי עם שיער בריח מימוזה, דווקא נעים. בכלל, תחקיר זה אחד החלקים שאני הכי אוהב בכתיבה, והתחקיר לספר הזה היה ממש תענוג, כי כתבתי עם ספרים של ברנר פתוחים. קראתי עם עיפרון ביד וסימנתי שורות שאהבתי, מילים יפות, תחבולות סגנוניות, ותיאורים שיכולים להתאים לזומבים, או למועקת החיים תחת אפוקליפסה. היו שם די הרבה דברים כאלה. וקראתי לא רק בברנר, אלא גם בספרים של צבי שץ ויוסף לואידור, שני הסופרים שנרצחו יחד איתו במאורעות תרפ"א. כך שהייתי צריך להבין גם את עולמם, ואת האופן שבו הם מדברים, חושבים וכותבים.

מי ערך לך את הספר? איזה שינויים חשובים ומשמעותיים עשו בתהליך העריכה של הספר?

האמת היא שהיה מאוד קשה למצוא עורך מתאים לספר הזה. הבעיה היא שרוב העורכים מבינים או בברנר, או בזומבים. ואני רציתי מישהו שטוב בשני התחומים. לשמחתי ב-עם עובדגייסו בתור עורך את ד"ר יהונתן דיין, שאוחז בשני הקצוות של החבל: מצד אחד, הוא כתב דוקטורט על הפואטיקה של ברנר, ומצד שני, הוא מתרגם סיפורי אימה משונים וחובב זומבים ומפלצות ים. העריכה שלו הייתה בעיקר סגנונית, לדייק את ה"ברנריוּת" של הספר. זו הייתה עבודת צוות, הוא איתר איזה משפט שחרק לו, ואמר "ברנר לא היה כותב את זה ככה" ואז ניסינו ביחד להבין איך הוא כן היה כותב את זה.

מה האתגר הכי גדול שנתקלת בו סביב הספר האחרון?

ללא ספר האתגר הכי גדול היה עריכת הלשון, שארכה כשנה. ניסינו לדייק את הלשון, ואפילו את האיות, שהכול יהיה כפי שברנר היה כותב. באותה תקופה לא היה התקן שנהוג היום, כתיב מלא, כתיב חסר, וכל אחד איית איך שהוא רצה. כל מילה שעורכת הלשון סימנה לי, נאלצתי ללכת לספרים של ברנר ולחפש. לפעמים מצאתי אצלו שניים או שלושה איותים שונים לאותה מילה. ואז היה צריך להחליט איזה מהם אנחנו מאמצים ולמה. ממש עשינו מילון קטן לאיות ברנרי. השתדלנו להיות נאמנים ללשון התקופה, ולא להשתמש במילים שלא היו קיימות ב־1921, שנת התרחשות הספר. וזה מאתגר, כי המון מילים שכיחות חודשו רק אחר כך. ולכן הייתי צריך למצוא חלופות למילים כמו: מצפן, מצנח, ערפילים, ניהול, איטום, ריחוף ועוד ועוד. בקיצור, זאת הייתה עבודה רבה, אבל גם תענוג גדול.

ספר לנו סוד מאחורי הקלעים של הסופרים

אני חושב שאחד הסודות של הסופרים, הוא שהרבה פעמים משהו שאתה כותב מתגשם אחר כך, אבל לא בדיוק באופן שבו אתה כותב על זה. יותר מזה אסור לי לגלות.

אתה מתמחה במיוחד בז'אנר האימה. מה מושך אותך דווקא אליו?

אימה היא ז'אנר שעד עכשיו לא נתנו לו בישראל מספיק תשומת לב ספרותית או למדנית, וזאת למרות, או אולי דווקא בגלל, הרלוונטיות הרבה שלו להבנת המציאות הישראלית. זה לא סוד שמפחיד פה מאוד, כבר הרבה זמן, והספרות שלנו כמעט לא מתעסקת בזה. צוללים לתוך הדיכאון, לשכול, לחרדה, אבל מפחדים להפחיד.

אימה חושפת מה הכי חשוב לנו בחיים, ומכתיבה מה אנו רואים וּלְמָה אנו עיוורים מרצון. כידוע: סיוטי הלילה מלמדים עלינו אמיתות שאור היום מתאמץ להסתיר. בגלל זה אני לא רק כותב אימה, אלא גם ייסדתי כתב עת לאימה בספרות בקולנוע ובתרבות, בשם ״בּוּ!". זה כתב העת הראשון בארץ שמוקדש כולו לז'אנר האימה, ואני עורך אותו יחד עם זוגתי, דנה שוופי. אגב, אנחנו גם מעבירים סדנה לכתיבת אימה בפסטיבל הסופרים בירושלים, אתם מוזמנים לבוא ולהתנסות בזה גם כן. כדאי, זה פותח משהו.

מה המיתוס שצריך לדעתך לשבור בדחיפות על ספרות אימה?

הייתי מתחיל במיתוס שסיפורי אימה הם לא חלק מהקנון של הספרות העברית. התנ"ך הרי מלא בסיפורי אימה מצמררים: עקדת יצחק, עשרת המכות, המבול, סדום ועמורה, בת יפתח, בעלת האוב מעין דור... קחו למשל את מכת בכורות, אם חושבים על זה ברצינות לרגע, על הלילה ההוא שרוח האל עברה בעצמה ורצחה כל בכור, מבינים כמה שזה נורא. גם התלמוד, הקבלה, הפולקלור, הכול מלא באימה, ברוחות ושדים ודיבוקים ומלאכי חבלה וכישופים וקמעות. סיפורי אימה תמיד היו חלק מהספרות של עם ישראל, זה לא איזה ז'אנר זר שמגיע מבחוץ. יש לו שורשים עמוקים מאוד אצלנו, ואולי דווקא בגלל השורשים האלה, הוא עדיין לא פרץ כאן. אבל זה כבר נושא לשיחה אחרת.

הוצאת בשנה האחרונה שני ספרים לנוער. מה גרם לך להתנסות גם בכתיבה לנוער?

זה לא שהחלטתי לכתוב לנוער, אלא שהאחיינים שלי גדלו והפכו לנערים, ורציתי לכתוב להם, לכתוב עליהם. הרבה פעמים אני כותב עבור אנשים מסוימים. לכבוד יום ההולדת כתבתי להם סיפורי אימה על-טבעיים שהם, לכאורה, הגיבורים שלהם. סיפורים שמתרחשים בשכונה שבה הם גרים בראשון מערב. אלה היו סיפורים לקהל מצומצם, לא משהו שאמור לצאת. לא הבנתי שום דבר בכתיבה לנוער, לא חשבתי להיות "סופר נוער". אבל נהניתי לכתוב את הסיפורים האלה, והם, האחיינים, נהנו לקרוא בהם. כשנאספו לי מספיק סיפורים שלחתי אותם לעם עובד. בכלל לא הייתי בטוח שזה ממש ספר, אבל כנראה שגם שם נהנו לקרוא את הסיפורים, כי הספר יצא לאור תחת השם ההולם: "אימה בראשון מערב".

איך כותבים מתח-אימה לנוער, אבל גם שיתאים לגיל?

זה באמת טיפה טריקי, כי אתה רוצה מצד אחד שזה יפחיד וימתח, אבל מצד שני שלא יעבור את הגבול. ואיך יודעים איפה הגבול עובר? בשביל זה צריך קוראים צעירים, ולשמוע מה הם חושבים. ומה שגיליתי הוא שלרוב הגבול הוא הרבה יותר רחוק ממה שחשבתי: ילדים ונערים בדרך כלל ירצו את זה יותר מפחיד יותר מותח. המגבלה האמיתית היא ההורים או המורים. כי מבוגרים הרבה יותר פחדנים, וזה מובן, הם רוצים להגן על הילדים. כשאני כותב לילדים אני צריך לתמרן איכשהו בין שני הקצוות האלה. בכלל, סופר ילדים הוא משרתם של שני אדונים. הילדים חשובים, כי הם הקוראים שלך, אבל המבוגרים הם אלה שקונים את הספרים ומחליטים אם הם מתאימים לילדים. בקיצור, זו צרה צרורה. אבל יש צרות גדולות ממנה.

האם אתה נעזר בקוראי בטא? נותן לאחרים לקרוא טיוטות?

סופר אף פעם לא יודע מה הוא כותב: כמו שאתה לא מכיר את הקול שלך כשהוא מוקלט, ככה אתה גם לא לגמרי מכיר את המילים שלך. לכן אני מאמין גדול בלתת לאנשים לקרוא החל מהרגע הראשון. זה ממש עוזר לי להבין מה יש לי ביד. אני זקוק לזולת בשביל להבין את עצמי, לדעת מה באמת כתבתי. והתגובות מאוד עוזרות לי לדייק, וגם נותנות לי חשק להמשיך לכתוב. וכשאני כותב לילדים או לנוער זה עוד יותר ברור שצריך לתת לקוראים צעירים, אחרת איך אני אדע אם הספר עובד לקהל שאליו הוא מיועד. כמובן, אני יכול לנסות להיכנס לראש של ילד בן עשר, או להתחבר לילד הפנימי שלי. אבל עדיף לשאול ילד אמיתי בן עשר. הוא זוכר יותר טוב ממני מה זה להיות בגילו.

איזה טיפים יש לך לסופרים שרוצים לשלוח ספר להוצאה?

לפני ששולחים כתב יד חייבים להדפיס אותו על נייר ולקרוא פעם נוספת. זה באמת נראה אחרת כשטקסט מודפס מאשר כשקוראים על מסך מחשב. קשה להסביר למה, אבל הקריאה רגישה יותר, נינוחה יותר. פתאום שמים לב לדברים אחרים על הדף, מוצאים טעויות וזיופים הרבה יותר בקלות.

ועוד טיפ של אלופים: רושם ראשוני הוא קריטי. תעברו ממש, אבל ממש, טוב על הפרק הראשון. כי אם, למשל, בשורה השלישית יש שגיאת הגהה, או דימוי שחוק, זה יכול להוציא ללקטור את החשק להמשיך לקרוא והוא יניח את הספר בתחתית הערמה.

מה היית רוצה שישאלו אותך בראיונות ולא שואלים?

הייתי רוצה שישאלו שאלות ספציפיות יותר על הספר, כאלה שמעידות על זה שקראו אותו מתוך תשומת לב לפרטים, ושאחוש שהספר עורר בהם סקרנות גדולה.

מה יש לך להגיד לחברי הקבוצה?

תמשיכו לקרוא, הכותבים צריכים קוראים. בלעדיכם המילים שלנו נופלות ביער.