ראיון עם רועי סלמן

רועי סלמן | בן 42 | תל אביב | סופר

כתב את הספרים "כמעט שם" ו"באמצע הרחוב" – ספרי נוער, הוצאת טל מאי ספרי ילדים ונוער. "קירות" – שלושה סיפורים למבוגרים, הוצאת פרדס.

התחלת ככותב ומלחין שירים, איך הגעת משם לכתיבת ספרים?

כשהתחלתי בגיל 18 לנגן בגיטרה, לכתוב ולהלחין שירים, החברים אמרו לי שהשירים יפים אבל למה אין פזמון? אז הבנתי שאני למעשה מלחין סיפורים קצרים, סיטואציות ולא פזמונים. אחרי שהאלבום שלי, "חום וצל", שוחרר, התחלתי לעבוד על פרויקט ייחודי עם הסופרת איריס אליה כהן, פסקול של כתבי פרוזה מתוך ספרה "דושינקא, נשמה". זו היתה הפעם הראשונה שחיברתי ממש בין כתיבה ספרותית למוזיקה, ולאחר מכן גם הלחנתי שירה של משוררות.

הנגיעה בתחום הספרות דווקא דרך המוזיקה הציתה בי אהבת ילדות ישנה, שכבר החלה להתעורר עם כתיבת השירים, והיא הכתיבה הספרותית. ניסיתי לכתוב כמה ספרים על מישהו בגילי, וזה פשוט לא היה זה. עד שהתחלתי את "כמעט שם", שהגיבור שלו הוא נער, ומיד הרגשתי שזה המקום שנכון לי.

לאחרונה התחלת להציע שירות של ליווי אישי לכתיבת ספר - מה בעצם כולל ליווי אישי? מה זה אומר?

כתיבה היא עשייה בודדה מאוד. רק אתה מכיר את הדמויות, ועד שלב העריכה אין באמת פרטנר לעבור איתו את התהליך המורכב הזה – לא בהקשר הנפשי אפילו, אלא בהקשר האמנותי. שירות ליווי הכתיבה שאני מציע הוא למעשה מימוש של אותו דיאלוג חשוב כל כך. הליווי יכול לקרות כבר מתחילת הכתיבה, קריאה פרק-פרק, נותן המלצות, מקשיב ומייעץ. זה חבר למסע, מישהו שמלווה ביצירה עם חופש פעולה מלא והיכרות משותפת שדרכה נוצר שיח שמפרה את הכתיבה עצמה גם. כשמדברים על הספר עוד בשלבים מוקדמים, זה עוזר להבין דברים ולכן גם משפיע על התוצאה.

ספרך "באמצע הרחוב" עובד להצגה, איך ההרגשה פתאום לראות את הספר עובר למדיה ויזואלית? איך הרגשת עם שינויים שעשו בעיבוד לעומת המקור בספר?

זה היה מוזר מאוד. כיוון שהספר הזה מאוד אישי, אפילו לא קראתי אותו אחרי שהוא ראה אור כי היה לי קשה מדי. לצפות בהצגה גרם לי לחוות מחדש את הספר, וחששתי מזה. קשה להסביר במילים את ההרגשה כשאתה רואה את הדמויות יוצאות מהדפים, זה אחד הדברים הכי מרגשים שקרו לי. תוך כדי צפייה היו רגעים בהם חשבתי פתאום, "רגע, אני כתבתי את זה!" כך שיש משחק מעניין בין קירבה וריחוק. בנוגע לשינויים שעשו בעיבוד הבימתי – בחרתי להפריד את עצמי מהיצירה הבימתית כי כמובן שיש שינויים בין ספרות לתיאטרון. הסיפור היה צריך להיות מותאם לבמה, ורובי קסוס, המחזאי והבמאי, שמר על המהות של הספר ויחד עם זאת התאים אותו היטב לבמה. למשל, מדובר בהצגה שבה רק שתי הדמויות הראשיות מופיעות, ללא דמויות המשנה, וזה לכשעצמו מייצר חוויה יוצאת דופן מול הקריאה בספר. אני מאמין שזה מעניק ליצירה התיאטרונית כוח עצמאי, וזה חשוב.

למה התחברת יותר - לכתוב ספר לנוער, או למבוגרים?

תמיד אמרתי שאני יותר מחובר לכתיבה לנוער, אבל בעיקרון אני לא מתחבר למשהו אחד יותר מהשני, אלא לסיפור עצמו ולעומק של הדמויות. יותר מעניין בעיניי לכתוב לנוער כי אני מכיר כבר את ההשפעה שיש לספרות על בני ובנות נוער, וזה מרגש אותי במיוחד. בנוסף, כבנאדם כותב שלוקח הרבה חוויות חיים שלי לספרים, אני יכול למעשה להיות כל מי שאני רוצה, אז זה מתאים לי לכתוב דמות שרחוקה ממני בגיל – של נער, ולא של מישהו בוגר בגילי, ואז הספר יפנה לקהל של מבוגרים.

יש דמויות בספרים שמבוססות על אנשים בחיים האמיתיים שלך? אירועים שקרו באמת?

אמנם הספרים שלי לא אוטוביוגרפיים, אבל כל ההתרחשויות קרו באיזשהו אופן בחיים שלי. מי שמכיר אותי מצליח הרבה פעמים לזהות אירועים או דמויות שעליהן התבססתי. היתה לי ילדות עמוסה רגשית, ואולי בגלל זה אני גם מתמקד בכתיבה לנוער כי בתור נער כל חודש בערך קרה לי סיפור מטורף. אז אני מכניס הרבה ממה שעברתי לתוך הספרים. בספר "באמצע הרחוב" הייתי צריך לבקש רשות מאבא שלי לכתוב את הדמות בהשראתו, כך שבמקרים רבים הדמויות יכולות להיות קשורות לחיים שלי, עם שינויים מתבקשים.

כותב כבר את הספר הבא?

אני כותב את הספר הבא שלי, "סוכת המציל", משנת 2017, בהפסקות. הוא כנראה הספר הכי אישי שלי, כי הוא נוגע בפצע עמוק ואני מתקשה לכתוב אותו באופן רציף, וזה בנוסף למציאות בארץ שמקשה עלי הרבה פעמים להתמקד בסיפור. אני עוזב אותו וחוזר, וכותב עוד פרק ועוד חצי פרק, כך במשך הרבה מאוד זמן. אבל אני מקווה שאסיים לכתוב אותו עד סוף השנה.

הספרים שלך (כולל ספר הביכורים) כבר הספיקו לזכות בפרסים ולהגיע לרשימות רבי מכר, זה יותר מעודד או יותר מלחיץ? איך זה משפיע על התכנונים שלך לספרים הבאים?

קצת אחרי ש"כמעט שם", ספרי הראשון, ראה אור והצליח, הספר השני, "באמצע הרחוב" כבר היה גמור. בכל זאת החלטתי למחוק ולכתוב אותו מחדש כי נלחצתי מההצלחה של הספר הראשון. לשמחתי, זו היתה החלטה נכונה כי היא מיקדה את הספר אפילו טוב יותר, כך שהלחץ תרם בסופו של דבר ליצירה. גם "באמצע הרחוב" זכה בפרס על שם דבורה עומר, ואני זוכר שהרגשתי שלצד השמחה, זה שיתק אותי באיזשהו מובן, כי משהו בתום של הכתיבה הולך לאיבוד. אני לא כותב על פי דעת הקהל או כדי לזכות בפרס, אבל ברגע שאתה רואה שזה אפשרי, הידיעה הזו נכנסת למוח, והציפיות מעצמי נהיות גבוהות יותר.

מי הדמות שהכי נהנית לכתוב? איזו דמות דווקא היתה הכי רחוקה ממך והיה לך קשה לכתוב?

הכי נהניתי לכתוב את אלינה, הגיבורה של הספר "באמצע הרחוב". אני מאוד אוהב אותה; היא קצת דומה לי במובנים מסוימים – משדרת ביטחון ושמחה וקלילות אבל בפנים היא סוחבת כאב טראומטי שלא לגמרי מגלים, עד הסוף. היא היתה דמות מאוד משחררת עבורי לכתיבה, כי הצלחתי לבטא דרכה חוויות חיים, על אף שמאור, הגיבור הראשי של הספר, הוא יותר קרוב אלי. יחד עם זאת, מאוד נהניתי לכתוב את נורה בספר "קירות" – אישה בת 60 שאינה זהה לי ואפילו רחוקה ממני מאוד. זו היתה חוויה יוצאת דופן, כי לא היה לי קשה לכתוב את הרגש שלה אלא יותר את הדברים הפיזיים, כמו שהעורכת הסבירה לי על חזיות ועל תנוחות ישיבה וכדומה. מבחינה רגשית נכנסתי לעולם שלה, אבל הייתי צריך ללמוד ניואנסים שאני לא מתמצא בהם.

סיפור מעניין/מצחיק שקרה לך סביב הספרים:

בשבוע הספר הסופרים והסופרות של הוצאת "טל-מאי" נמצאים ביחד בדוכן ואנחנו ממליצים על ספרים. פעם אחת פנתה אלי מישהי שחשבה שאני עובד בהוצאה וביקשה ספרים "בסגנון של רועי סלמן". זה היה מאוד מחמיא ומרגש.

סיפור מצחיק קרה קצת אחר ש"כמעט שם" ראה אור והתחילו ללמוד אותו בבתי ספר. פנתה אלי תלמידה וביקשה עזרה לקראת מבחן על הספר. שוחחתי איתה, ואחרי כמה זמן התברר לי שהיא קיבלה 70. אז אולי אני לא מבין מספיק טוב את הספר שלי😊

ספר לנו סוד מאחורי הקלעים של העבודה שלך🙂

אני לא יכול לכתוב בשקט וכותב רק עם מוזיקה באוזניות בשיא הווליום. כך אני בוחר פסקול של אלבומים, או מפעיל שירים שאפל. זה מכתיב לי את הסצנות תוך כדי כתיבה. למשל, אם יש שיר איטי ואז קצבי, המהלך הזה משפיע על האנרגיה של הסצנה.

איזה עצות וטיפים יש לך למי שרוצה לכתוב או להוציא ספר?

תזכרו שאתם הקוראים הראשונים של הספר. אם מה שאתם כותבים לא מעניין אתכם, אז זה לא יעניין אחרים. זה מה שאני מזכיר לעצמי כשאני מתלבט לגבי טקסט מסוים שכתבתי או התפתחות בעלילה – אני צריך להתעניין בסיפור ולרצות להתקדם איתו.

כמה ספרים אתה קורא בחודש בממוצע?

אני לא יכול לאמוד כי זה גם תלוי באורך של הספר ועד כמה הוא סוחף אותי לקריאה רציפה, אבל כל לילה אני קורא. בחודשים האחרונים אני קורא ספרים בפורמט דיגיטלי במכשיר ייעודי. תמיד נמנעתי, וכשגיליתי כמה זה נוח אני חייב לקרוא כל יום לפחות שעה.

איך אתה בוחר איזה ספר לקרוא?

אני לא קורא גבים של ספרים, ובדרך כלל בוחר לפי העטיפה או על פי המלצה של מישהו או מישהי שאני סומך עליהם. אני ממליץ לנסות לא לקרוא טקסט גב של ספר, זה כיף לא לדעת למה אתה נכנס. ככה אתה סקרן וקשוב מהרגע הראשון. מספיק שאתה יודע בגלל טקסט הגב שהגיבור יוצא למסע אחרי שפיטרו אותו, נניח, אתה כבר מתחיל עם ידיעה מוקדמת שמבטלת אלמנט של הפתעה וגילוי. אני זוכר שקראתי ספר מוכר ובאמצע הקריאה בכל זאת עיינתי בגב הספר כדי להבין משהו, והיה כתוב שם "חייו ומותו של...", ואז הבנתי שהוא הולך למות וזה מיד שינה לי את כל החוויה של קריאת הדמות.

מה המסר שאתה רוצה שאנשים יקחו איתם מהספרים שלך?

אני כותב על הרבה מצבים נפשיים בספרים שלי, ואני לא תמיד מסיים בסוף טוב כי אלו החיים. הביטויים הנפשיים חשובים לי מאוד, ואני רוצה שהקוראים, בטח בני ובנות נוער, ייכנסו לעומק של הדמויות ויבינו את הרגישויות של אנשים אחרים, של זהויות אחרות. אבל לא מתוך מקום מחנך של קבלת האחר, אלא מתוך פענוח רגשי עצמאי. למשל, לגיבור בספר הבא שלי, "סוכת המציל", יש או סי די. זה לא נאמר במפורש, אבל זה מתגלם בהתנהגות שלו. קורא שיבין זאת מבין השורות יוכל למצוא בגיבור קומה נפשית נוספת, מתוך ההבנה שהדמויות הן לאו דווקא כפי שהן מצטיירות, כמו במקרה של אלינה שהזכרתי. העובדה שדמויות בספר, כמו בני אדם בחיים האמיתיים, הן יצורים מורכבים, היא מהותית בעיניי לחוויה שהספר מעביר.