ראיון עם אמנון איתמר גוברין

אמנון איתמר גוברין | 52 | נשוי + ארבעה ילדים + כלבת פודל ננסית | גר בבלוויו (על יד סיאטל) | כנר ראשי בתזמורת, דירקטור בארגון ללא מטרות רווח, ועד לא מזמן מנהל מוצר במיקרוסופט

לפני כשלוש שנים הוצאת את ספרך הראשון - שישה חודשים. מה הביא אותך לכתוב את הספר?

באביב 2020, פחות משנה לאחר שהוריי נפטרו, התחילו לעלות בי זכרונות מהתקופה, תמונות מהתקופה הלחוצה ההיא. התמונות באו ברגעים אקראיים עם ההבנה שאני מעבד ומאבד את התקופה הזו במקביל - התחלתי לשכוח למרות שעוד לא עיבדתי את הטראומה של ההתייתמות. חששתי שאני החוליה האחרונה בשרשרת הזיכרון - אם אני שוכח דברים יעלמו כלא היו. דיברתי עם חברה טובה שהציעה אולי לכתוב ספר ו"שישה חודשים" יצא לדרך כמעט מייד אחר כך באינטנסיביות.

כל האירועים בספר קרו באמת? או שיש מקומות בהם נטלת חירות אומנותית?

הכול קרה באמת, אחד לאחד, ללא ייפוי או שינוי. כלפי משפחתי הגרעינית, הספר הוא זיכרון ולכן הייתי מחויב למציאות. כלפי חוץ חשוב לי שקוראים יתנו בי אמון מלא שהכל קרה, ולא יחשבו לרגע ששיניתי משהו ממטרות אומנותיות או כדי לעורר רגש ממשהו שלא קרה. בנוסף היה לי חשוב להכניס את הכל לספר - גם את הרגעים היפים וגם את הקשים, גם מצחיקים וגם ציניים ומכעיסים. במסע כזה של אובדן, קיימת כל קשת הרגשות וכולם מותרים, נכונים וחשובים. גם תזמון כתיבת הספר חשוב, פחות משנה לאחר האירועים באותם שישה חודשים, כאשר הרגשות היו עדיין טריים, ונקודת המבט של שנים אחורה (אותה יש לי היום) לא הייתה שם לעמעם אותם.

איך שילבת את העבודה עם כתיבת הספר?

אני יצור מוזר שאוהב שקט אבל עושה הרבה דברים ונפגש עם הרבה אנשים. את הספר כתבתי בעיקר מוקדם בבוקר ובערב בשלב ראשון, מחוץ לשעות העבודה ולרוב מחוץ לשעות בהן הבית היה פעיל (השקט היה חשוב לכתיבה). בסוף תהליך הכתיבה, בשלב העריכה העצמית, במהלכו קראתי את הספר עשרות פעמים, לקחתי שבוע חופשה מהעבודה כדי להשקיע את כולי בסיום השלב הזה.

במבט לאחור, אתה מרגיש שהספר שחרר אצלך משהו? היה חלק חשוב מעיבוד הטראומה?

בוודאי, הכתיבה הייתה תרפיוטית. ההעברה של הזיכרון לנייר (יותר מדויק, לקובץ) שחררה ממני את עול הזיכרון ונתנה לי הזדמנות לשחזר ולשחרר רגשות רבים שנותרו עצורים מהתקופה העמוסה הזו וגם מתקופה מוקדמת הרבה יותר של אובדן, זה של אחי הבכור, שגם סיפורו משולב בספר, כיוון שבמהלך כתיבתו הבנתי כמה הוא היה נוכח-נעדר לכל אורך חיי הבוגרים. עכשיו, אחרי למעלה משלוש שנים ותגובות רבות על הספר, אני מבין כמה הוא תרפיוטי גם לאחרים במצבים דומים של סרטן במשפחה, אלצהיימר ואובדן בני משפחה קרובים גם בצורה פתאומית וגם כזו שידועה מראש. "שישה חודשים" השלים מסע אישי ארוך שנים שתחילתו בחוסר שיתוף של מותו של אחי הבכור לאורך השנים הראשונות, הבנה שלטווח ארוך הבדידות שבאובדן לא שרתה אותי, דרך שיתוף כאשר אימי אובחנה עם סרטן במוח ולבסוף כתיבת הספר והוצאתו לאור ועזרה לאחרים דרך הספר וגם דרך השתתפות בקבוצות וקהילות שונות ברשת.

איזו סצנה הכי נהנית לכתוב? איזו סצנה היה לך הכי קשה לכתוב?

הכי נהניתי לכתוב סצנה קומית-צינית (כן, יש כאלה). באחת הנסיעות לישראל המתוארות בספר המזוודה שלי לא הגיעה. בפרק שנקרא "סיינפלד היה עושה מזה פרק" תיארתי בין השאר את המצב הקומי בו השליח שהביא לי את המזוודה טעה בכתובת והתעקש בטלפון שהוא בכתובת הנכונה ואני לא, עד הרגע שהוא מבין את טעותו. סצנה קשה לכתיבה הייתה הסצנה בה כתבתי את ההספד של אמא שלי, בעודי אני יושב מולה בסלון של בית ילדותי מאוחר בערב כאשר היא ישנה ואני כבר ידעתי שחייה קרובים מאוד לסיומם.

איך בחרת את שם הספר?

כשהתחלתי לכתוב אותו לא ידעתי מה יהיה רוחב היריעה. ידעתי מה לא רציתי לעשות, והוא לספר על ציר זמן של חיים שלמים. לאחר שכתבתי כמה פרקים ראשונים, שמו של הספר, אז שם זמני, צץ בראשי. "שישה חודשים" מבטא את ציר הזמן המרכזי של הספר, שישה חודשים סוערים, מאתגרים, מרוכזים בחיי. די מהר זה נהיה שם הקובץ בו כתבתי, ונשאר גם כאשר לאחר הכתיבה ניסיתי לחשוב על שמות אחרים. במובן מסוים זה מעטה חיצוני לרובדים האחרים בספר, שכן דרך אותם שישה חודשים עולים בספר זכרונות וסיפורי רקע שנותנים את העומק והצבע למאורעות, החפצים והרגשות בספר.

מי לדעתך קהל היעד של הספר?

קהל היעד הממוקד ביותר הוא אנשים שגרים רחוק מההורים, מגדלים ילדים ובמקביל מטפלים בהורים מזדקנים, מה שנקרא דור הסנדביץ', שעוברים או עברו אובדן של הורים או אחים. אם נוסיף לקהל היעד הגרעיני הזה שכבות כמו קליפות בצל, החוויות בספר לא ייחודיות למי שברילוקיישן, וגם מי שגר שעה מההורים יחווה אותן, למשל, וללא קשר לסיבות ההזדקנות, מוות פתאומי או צפוי, וכו'.

מה האתגר הכי גדול שנתקלת בו סביב הספר?

האתגר הכי גדול הוא לגרום לאנשים לעבור את הסף של לקיחת ספר לידיים שבמרכזו אובדן ומחלה קשה. יש מחסום של "קרוב מדי לבית" דווקא בקהל שהכי יועיל ממנו, שהכי ישתמש בו לשחרור טראומה של אובדן. זה לא ספר בז'אנר פופולרי, ואני לא אדם מפורסם שכתב ממואר, אבל זה ספר אמיתי וחשוף על חוויה אוניברסלית שלא משאיר כלום על הרצפה, וברגע שמתגברים על כל הסיבות לא לקרוא אותו הוא נותן הרבה לקורא, קודם כל הפגת הבדידות שבאובדן.

איזה תגובות זכורות במיוחד (לטוב ולרע...) קיבלת מקוראים על הספר?

התגובה שהכי חקוקה לי בראש היא מאישה שכתבה לי שהספר נתן לה כוח להחלטות קשות עם אמא שלה שהייתה בתהליך הידרדרות (דרך אגב, רוב הקוראים הם קוראות, שלדעתי חזקות יותר ויודעות יותר להתמודד עם המצבים האלה מגברים). זו הייתה אחת התגובות הראשונות שחיזקו בי את התחושה שהספר שנולד מתוך רצון שלי לזכור ולהעביר משהו הלאה לילדים שלי יביא טוב לאחרים שלא מכירים את הנפשות הפועלות.

מה התכנונים שלך הלאה סביב הספר? יש תכנון לכתוב ספרים נוספים?

לאחר שהקשבתי למספר ממוארים בקולם של המחברים (סר פאטריק סטיוארט ומייקל קיין הן דוגמאות מצוינות), אני רוצה להקליט את "שישה חודשים" בקולי, לתת לו עוד מימד. אני שוקל גם לתרגם אותו, שכן החוויות הן אוניברסליות. מסתובבים לי בראש עוד שני ספרים, עוד לא מוכן לשתף, תצטרכו להתאזר בסבלנות...

מי אייר/עיצב את הכריכה? תוכל לספר על תהליך עיצוב ובחירת הכריכה?

הכריכה הייתה מסע בפני עצמה. בתחילת הכתיבה חשבתי שהספר יהיה יותר מכל ספר זיכרון, ולכן הייתה לי בראש תמונה של שלושה נרות זיכרון. לקראת סוף כתיבתו היה ברור שזה לא מבטא את הרבדים השונים של הספר, ובשיחות שונות עם המעצבת, צוות ההפקה והמשפחה, עברתי דרך כמה אפשרויות. הראשונה הייתה להשתמש בפרחי "אל תשכחיני", אבל חיפוש קצר ברשת הראה שיש הרבה ספרים עם הפרחים האלה והם לא ביטאו את הנוסטלגיה בספר ולא משקפים את תוכנו. השנייה הייתה להשתמש במשהו מהבית, שכן חלקים גדולים בספר מתרחשים בבית בו גדלתי בחיפה. דוגמה אחת הייתה מכונת הכתיבה משנות השישים, בה אבי הדפיס מכתבים שונים ואני עבודות של בית הספר לפני עידן המחשב האישי והמדפסת. ניסינו אבל זה לא עבד, היה נראה שזה איזה רומן בלשי. התשובה הייתה על הקיר כל הזמן הזה (מלפני שעוד נולדתי, כנראה), וכאשר באתי לישראל כדי למיין את תוכנו של אותו הבית בו הוריי גרו כחמישים שנה, צילמתי את התמונה בה השתמשנו. קרוב לתחילת הספר, באחד התיאורים של בית ילדותי, מסופר על מה שבתמונה, צלחות שהיו תלויות בסדר מופתי כראוי לבית של שני מהנדסי בנין.

איך מתמודדים עם עריכה ספרותית כשמדובר בספר שמבוסס על חייך ולעתים יש צורך להשמיט או לשנות קטעים?

הלנה מגר-טלמור ערכה את הספר ברגישות ובסבלנות גדולה. כיוון שהכל אמיתי בספר, אי אפשר להציע לשנות את העלילה, אבל ניתן לעזור לספר להיות עם קצב נכון, למנוע חזרות מיותרות, ולגרום לכך שהדברים יהיו ברורים על הדף כמו שהיו ברורים לי במוח בתור מי שחי את התקופה שבספר. בין הלנה וביני נוצרו מהר מאוד יחסי אמון, וכאשר היא באה עם הצעות, הייתי קשוב. אני זוכר במיוחד הצעות לשינויים בפסקאות מסוימות שהבהירו לי שמשמעותם לפני השינוי לא הייתה בהכרח מה שהתכוונתי. מקרים כאלה הובילו לשיחות ארוכות ושינויים שדייקו את הספר מבחינת משמעות ורגשות, ועל כך אני מוקיר להלנה תודה.

ספר לנו סוד מאחורי הקלעים של הספר

כשהתחלתי לכתוב את "שישה חודשים" התלבטתי בין עברית ואנגלית. הילדים שלי גדלו בארה"ב וכמות כזאת של מילים בעברית גדולה עליהם. לכן מצד אחד, בתור ספר שצמח מהצורך לזכור, כלומר ככזה שישאר אחרי והילדים שלי יוכלו לקרוא, חשבתי לכתוב אותו באנגלית. כתבתי אפילו כמה פרקים במקביל בעברית ובאנגלית כדי להחליט. בסוף ההכרעה הייתה לטובת העברית, כיוון שרובו קרה בעברית, והרגשתי שלכתוב אותו באנגלית יוסיף איזה פילטר שלא רציתי שיהיה שם.

מה הפורמטים המועדפים עליך - מודפס, דיגיטלי או קולי?

במיוחד אחרי הוצאת ספר לאור והבנה עמוקה של המאמץ סביב הפרטים הקטנים שמעבר למילים - הכריכה, העימוד, והחלטות רבות אחרות המתבטאות בספר המודפס ולא באות לידי ביטוי בזה הדיגיטלי, אני אוהב במיוחד את הספרים המודפסים, ולכן גם היה לי חשוב שאפשר יהיה לרכוש את הספר המודפס בכל העולם באמזון מעבר להפצה בישראל. באותה נשימה, אני קורא הרבה ספרים דיגיטליים כיוון שזה הרבה יותר פרקטי, במיוחד עבור ישראלי בחו"ל. אני קורא ספרים דיגיטליים בידיעה שאני מאבד שכבה של מחשבה ורגש מצד הסופרים והצוות סביבם, ומקבל בתמורה את הנגישות לספרים, את היכולת לחפש בהם בקלות ואת האפשרות לקחת אותם לכל מקום בלי משקל עודף.

באיזה שפות אתה קורא?

עברית ואנגלית באותה רמה, צרפתית, אותה אני מאוד אוהב, ברמה נמוכה יותר.

מה המסר שאתה רוצה שאנשים יקחו איתם מהספר?

מסע האובדן הוא מסע בודד, אלא אם כן נרשה לעצמנו להוריד הגנות, להרשות לאחרים להצטרף למסע שלנו ולהרשות לעצמנו להצטרף למסע של אחרים.

מה אתה מאחל לעצמך?

שקט ויצירה, והגעה דרך היצירה לכמה שיותר אנשים שיקבלו ממנה משהו חיובי.

יש לך מה להגיד לחברי הקבוצה?

תודה שקראתם עד כאן, מקווה שתתנו סיכוי לספר. עד היום הסטטיסטיקה לטובתו מבחינת מי שלקחו אותו לידיים והשאירו את ה"למה לא" בצד.