סוף דבר- מהדורה מחודשת

"בגיל ארבעים־ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד־המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, אשר כבר עברו את שיאם ומתנהלים עכשיו במדרון";

"ההכרה הזאת, שמילאה אותו בהלה וייאוש, צפה ועלתה מתוך הפקעת השגרתית של החיים בלי כל סיבה שהיה יכול להצביע עליה".

מאיר, מהנדס תל־אביבי באמצע שנותיו, עסוק יומם ולילה בפחד חסר־השחר שלו ובמחלתו העלומה, והמצוקה שלתוכה נקלע משנה את חייו וממלאת אותם בהחלטות סותרות חפוזות ובאוֹבססיוֹת. רק בהמשך תוכל חרדתו להיעגן בסיבות ובנסיבות קונקרטיות, ומאיר ילך ויצבור דאגות גופניות ריאליות. תוך מעקב צמוד אחר תודעתו מלַווה הספר באמפתיה, אך גם באירוניה, את ניסיונותיו האבסורדיים של מאיר לגונן על עצמו מפני הרעה בעשרות מעשים קטנים קפריזיים ופתאומיים, שנועדו לאייך, לאיין, להמיר ולהפֵּך את המצוקה המייסרת שלו.

בניגוד לגולדמן־הבן ב'זיכרון דברים', המרים ידיים ומתאבד כשעולה בו "תחושה שחייו נמצאים כבר מאחוריו והנה הוא נדחף אל מותו", מאיר מתחכם למצבו ונאבק בו. ככלל, 'סוף דבר' הוא אנטיתזה חריפה ל'זיכרון דברים'. מאיר הוא אלוף החיים האלטרנטיביים, הוא מבטל מהלכים שפתח בהם או תכנן אותם, וממיר אותם בניגודיהם, מדמיין בכפייתיות תיקונים ושיפורים של מצבים, או חזרות לאחור לצורך התחלות־מחדש משודרגות, ושוב ושוב הוא הוזה מצבי "אילו".

מות אמו, ונסיעותיו לאמסטרדם וללונדון שבהן הוא חש זר וגולה, הולכים ומעצימים את הניתוק שלו מעצמו ומן הסובב אותו, ואת הבהלה שמישהו אחר, כפיל בן־דמותו שנע ומשתנה "כנֵד של עשן", מחליף אותו בתוכו, בעוד הוא־עצמו מתגלה "כתעתוע מתפורר". שובו ארצה יחולל בספר תמורה דו־משמעית.

'סוף דבר', מיצירות המופת של הספרות העברית לדורותיה, עם הריתמוס הבלתי־נשכח, הדימויים הסוגסטיביים והפרטים הלא־צפויים, הרומאן האחרון של יעקב שבתאי, אחד מגדולי סופרינו, ראה אור לראשונה ב־1984, כמעט שלוש שנים אחרי מותו של שבתאי בן ה־47 מהתקף לב, וזכה מאז לעשרים מהדורות.