רחוקה מהבית

עיניים דומעות, בטן שמתכווצת בכאב, פה פעור וקריאות התפעלות - אלו היו מנת חלקי בזמן שקראתי את "רחוקה מהבית" של איילת הלפרין קייטס.

אקדים ואומר שבספרה הקודם שהיה במהותו קומדיה רומנטית (הבית של הלב) משפט אחד בעיקר עשה לי קווץ' בלב: "אני יודעת שאלוהים אוהב את הבקסטריט בויז." כל מילה במשפט הלכאורה תמים הזה של הדמות הדתייה שחורגת מהשורה ונוסעת להופעה של להקת בנים, הייתה מדויקת וכל כולו מסתיר זעקה ממעמקים. הרי למה לומר את המשפט הזה אם לא מתוך מתוך שכנוע עצמי ("אני יודעת") שליושב במרומים אין בעיה עם תרבות הפופ הלועזית שאת כל כך כל כך אוהבת, ועם כל מה שנלווה אליה, למרות שזה לא הכי הצנע לכת שיש, ושלאביך שבשמיים אין בעיה עם מי שאת.

לכן כשאיילת אמרה לי שהיא כותבת ספר שיעסוק הארד קור בהתמודדות של אישה דתייה עם התפיסות המגבילות של החברה שסובבת אותה, הייתי אחוז ציפייה כי ידעתי שאוהב את הספר שלה, הרי כתיבתה קולחת, הרעיונות שלה יצירתיים, הלב שלה גדול ונראה שהיא יודעת על מה היא מדברת.

כתב היד שזכיתי לקרוא קריאה מקדימה ענה על הציפיות אבל "רחוקה מהבית" המוגמר (עם השם והכריכה המדויקים) השאיר אותי ללא מלים. אם אחד הספרים שהכי זכורים לי היה "הבוקר הראשון בגן עדן" שמתאר כמה קשה היה לגדול כילדה, נערה ואישה חילונית בישראל שני עשורים אחורה, וכגבר צעיר נתן לי נקודת מבט שלא הכרתי על העולם מבעד לעיניה של אישה לפני עידן ה-ווק והמי טו, עכשיו למדתי על הקשיים של אישה ישראלית בת דורי אבל מסוג מסוים. מדובר באישה דתייה לאומית שמעוניינת לחוש חופשייה לבטא ללא הגבלות מיוחדות את נשיותה בלבוש, בריקוד ובשיר או פשוט שלא יאלצו אותה לבצע טקס טהרה מפוקח פעם בחודש כדי שבעלה יוכל לגעת בה שוב, בשעה שהיא אינה מעוניינת בכך ושואלת שאלות כמו: למה אני צריכה להיות מנודה כשהגוף שלי עובר תהליך טבעי לחלוטין?

זה מה שקורה בספר לאודיה שזמן רב לא מרגישה בנוח עם ציוויי החברה השמרנית בה היא חיה, שגרמו לה מבלי משים לריחוק מבעלה שרק הולך ומתחזק בדת.

הכל מגיע לנקודת רתיחה כשבנותיה עומדות לחוות את הקיפוח שהיא השלימה איתו לגבי עצמה.

ילדה אחת רוצה לקרוא בתורה בבת מצווה בבית הכנסת והקהילה מתנגדת למרות שמדובר בקריאה בפני נשים בלבד, כי - זו לא דרכנו ואנחנו לא רפורמים. לילדה אחרת אומרים - היה נחמד מאוד כשרקדת בלט כילדה אבל כנערה, מוכשרת ככל שתהיי, זה כבר לא מתאים - אנחנו דתיים.

ואודיה מחליטה למרוד. כלומר היא לא מחליטה - היא פשוט כבר לא מסוגלת לקיים חלק מהמצוות ומוצאת את עצמה מחללת שבת ומצפצפת על הבלנית ואחר כך גם על בעלה.

הספר מתאר את ההווה של אודיה שמתרחש בימינו אבל גם את ילדותה ונערותה שבה היה נהוג למשל שבשולחן השבת הבנות מגישות לבנים את האוכל ולפעמים בגלל זה גם לא נשאר להן עוף. איילת הלפרין קייטס מתארת את חוויותיה של אודיה אז והיום בצורה כל כך חיה ורגישה ומציפה קשיים של לא מעט נשים שחיות בחברה שציווייה, האמורים ואלו שלא אמורים, לא מתאימים לרצונותיהן. בעוד שמצד אחד להיות מנכ"ליות, בתפילה הן יצטרכו לשבת רחוק ומאחור, לא שותפות מלאות לפולחן שהוא מרכז חיי הקהילה. בבר מצווה הבן יחגוג את בגרותו קבל עם ועדה אבל הבת - לא. תמונות מהסרט ינטל חזרו אליי "איפה כתוב שאני לא יכולה לטעום מכל פרי שעל כל עץ?" וגרמו לי להבין שלא הרבה השתנה מהבחינה הזאת מאז אותם ימי העיירה היהודית.

כל הנושאים האלו מדוברים בכאב בספרה של הלפרין קייטס. במסגרת הדרמה המשפחתית (והאישית) היא מביאה את אודיה לסוג של הגליה עצמית מקהילתה תוך כדי גילוי עצמה, ומשמיעה את קולן החשוב של נשים רבות שמרגישות אותו הדבר ובכלל של כל מי שמרגיש לא שייך בגלל הסתירה בין רצונותיו הבסיסיים ביותר לבין ציפיות הסביבה ודרישותיה.

הכתיבה של איילת עשירה ומלאה דימויים - חלקם מהיהדות וחלקם מתרבות הפופ וולט דיסני, היא משלבת בצורה יפה נשגב וקליל ויוצרת רגעים דרמטיים ומרגשים שאני לא אשכח, רגעי "וואו" של - מה קראתי עכשיו ולמה אני עכשיו בהלם?

כל פרק לא רק מספר את הסיפור, הוא ארוג בפואטיקה, אסוציאציות, מחשבות, חלומות ועוד אמצעים ספרותיים לא שגרתיים. התחושה שלי כמעט מכל פרק הייתה שעברתי חוויה, תחושה שהלכה והתעצמה ככל שהסיפור מתקדם ותופס תאוצה ואודיה צוללת עמוק יותר לקונפליקטים שלה שמערבים גם חבר ילדות שהתחלן והיה יכול פוטנציאלית להיות בעלה אם הדברים היו מתגלגלים אחרת, את בית הוריה אליו היא רוצה להרגיש שייכת, ואחד אלוהינו עליו היא לא מוותרת.

איילת הלפרין קייטס החיה בחברה דתית כתבה ספר אמיץ וחשוף, שמעורר רגש ומחשבה, ספר המספר על אישה דתייה מסוג מסוים, שגרם לי כגבר חילוני להתרגש ולהתפעם.

אז האם אני חושב שזה ספר מושלם? לא. היו איזה 3-4 פסקאות, בעיקר בפרקים הראשונים שהייתי משפר להן את הזרימה עריכה-ווייז.

האם אני חושב שזה ספר חובה? לטעמי כן.

האם התחברתי אליו? בטירוף.

האם אני חושב שהוא יעורר דיון? אני משוכנע שכן.

האם צריך לעשות ממנו סדרה? בוודאות.

האם הוא יזכה בפרס כלשהו? כולי תפילה.

כי הכי מגיע לו.