עשר סיבות לא להשתגע

על מה הספר?

ליבי בת החמש עשרה היא ילדה רגילה, אולי אפילו יותר מילדה רגילה. היא ילדה טובה, קשובה ומצטיינת. עד שיום אחד העולם מתהפך: אמא שלה נהרגת בתאונה. והחיים שאחרי…. כבר לא ממש נראים אותו הדבר. הבעיה היא שליבי יודעת שהיא חייבת להצליח במבחן הקבלה לכיתת המצטיינים כדי להמשיך בתוכניות כרגיל וכדי שאבא שלה לא יתאכזב. אבל איך מצטיינים כשהמוח נמצא במקום אחר לגמרי? ועד איפה ליבי תמתח את הגבולות האפורים כדי להצליח?

מה חשבתי עליו?

כשהייתי כמעט בת 22 ישבתי שבעה על אבא שלי. כבר הייתי נשואה + ילד, לא נערה בגיל ההתבגרות שחוזרת כל יום הביתה ומרגישה את החוסר באופן יומיומי. ועדיין, בפרקים הראשונים שמתמקדים בהלוויה ובשבעה – הזדהיתי עם ליבי כל כך. ורק שתדעו שזה לא מובן מאליו. בשבעה ראיתי מקרוב איך כל אחד מתמודד עם האבל באופן שונה לגמרי: יש את אלו שמעדיפים להיות מוקפים בחברים, ואלו שמעדיפים שיעזבו אותם בשקט. אלו שלא שמצליחים לישון ואלו שבורחים אל השינה. ההתמודדות של ליבי בספר היו קרובות מאד למה שאני עצמי עברתי, והרגשתי אליה חיבור מיידי.

גם התקופה שאחרי השבעה מתוארת בצורה כל כך טובה. ההלם, ההסתגלות, המבטים של החברים, הרחמים של המורות. אני זוכרת איך אצלי ניסיתי לשמור את העניין בסוד מרוב האנשים סביבי, רק כדי שלא יתייחסו אלי אחרת, כי זה היה לי כל כך קשה עם זה.

כל החיים הייתי ילדה רגילה. אם היו צריכים לתאר אותי היו יכולים להגיד שאני תלמידה מצטיינת, אבל תוך רגע שינו לי את הכותרת לילדה שאמא שלה מתה וזהו, מסתבר שזה כל מה שאני עכשיו.

הספר מלווה את ליבי לאורך מספר חודשים בסיפור מסגרת סביב כיתת המצטיינים וההתמודדות עם המבחן – אבל מקפל בתוכו עוד המון דברים: הליכה לפסיכולוגית וההתמודדות עם היפתחות מול אדם זר, על מה הוא המעשה הנכון אם הוא פוגע באחרים, השגרה שמשתנה אפילו עם החברות הקרובות, ו… אהבה ראשונה ולא ממש צפויה, במיוחד לטיפוס כמו ליבי. וזה רק חלק מהנושאים שצצים בעולם של ליבי.

אמרתי לה שאני מרגישה כמו דג על הירח. היא הטתה את הראש אל הצד, אבל לא הטיית רחמים, אלא הטייה של עניין, וביקשה שאסביר. אמרתי לה שבדרך כלל אומרים "דג מחוץ למים", אבל שאני מרגישה שמאז שאמא, זה לא רק שאני לא נמצאת במים, אני בכלל לא נמצאת יותר בעולם שאני מכירה והכול מרגיש ומתנהג מוזר ושונה.

ליבי גם אוהבת לתאר הרבה מהתחושות והמחשבות שלה בציורים, ולפעמים היא מציירת אותם – ואת הציורים האלו אפשר למצוא בסוף הספר, במעין "תיק עבודות" (שאחרי זה גם מתחבר לעלילה עצמה). מדי פעם בספר היו הפניות לציור הרלוונטי בסוף (הציורים ממוספרים). הקרדיט כאן לרעות בורץ הנפלאה. הייתי מעדיפה שהאיורים ישולבו בספר עצמו במקום שאצטרך ללכת הלוך וחזור, אבל ממה שהבנתי היה חשש שאיורים בספר עצמו יגרמו לספר להיתפס לגיל צעיר, והוא לא כזה.

הספר כתוב נפלא, הוא מרתק, מרגש ונוגע, וסיימתי אותו בכמה שעות. הספר נוגע בכמה נושאים מאד מאד חשובים ובצורה מאד טובה בעיני, ואני חושבת שהוא ממש מומלץ לנוער, בעיקר נוער בוגר.

טריגרים ותכנים רגישים

יש את ההתמודדות עם האובדן, כמובן. יש בספר מעט קללות.

מבחינת מיניות יש רק נשיקה ולא יותר מזה, אבל כן יש דיבורים בין החברות על בנים – כמו מה בנים אוהבים לעשות לבנות, או למשל מה עושים בדייט ראשון:

"תחליטי מראש עד איזה שלב את מוכנה להגיע איתו, נגיד אם הוא יכול למשש לך את הציצי מתחת לחולצה או רק מעל."

"או בכלל לא," ריין מוסיפה.

מצד אחד, יש כאן נגיעה בנושאים ממש ממש חשובים סביב הסכמה והצבת גבולות, מצד שני – עבור בני נוער דתיים, זה משהו שמאד מאד רחוק מהעולם שלהם ויכול גם להרתיע, אז אם אתם מהצד הדתי, לשיקולכם.

מבחינת התאמת גיל – הסופרת הגדירה אותו ל12+, אני חושבת שעם כל הנגיעה באובדן ונושאים מורכבים נוספים שיש שם, אולי עדיף 14+.

כנרת זמורה דביר | אוגוסט 2025 | עריכה: מיה יסעור | איורים וכריכה: רעות בורץ | 264 עמ'