חטוף

כרונולוגית, ״חטוף״ הוא ספר החטופים הראשון שיצא. שרעבי כותב בגוף ראשון, והבחירה הזו היא לב הספר. אין כאן ניסיון לייצר מרחק ספרותי גדול, אין משחקי מבנה מורכבים ואין עטיפה סגנונית שמרככת את המציאות. דווקא הישירות הזו היא הכוח של הספר. הקורא לא צופה בסיפור מבחוץ, אלא נגרר לתוכו: אל הרעב, החושך, כאבי הגוף, כאבי הלב, הבדידות וההיאחזות באנשים אחרים בתוך מרחב שנבנה כדי למחוק תקווה. לפי התקציר הפומבי, הספר נוגע ב-491 ימי השבי, מהחטיפה מבארי ועד השיבה הביתה, ומדגיש לצד הכאב גם רעות, אופטימיות, אמונה ובחירה בחיים.

הספר אינו הופך את ההישרדות למיתוס נוצץ. הוא לא אומר לקורא: הנה גיבור על. הוא אומר משהו קשה ועמוק יותר: הנה אדם. אדם רעב, פוחד, מתגעגע, נאחז, נשבר לפעמים, ובכל זאת ממשיך. יש בספר רגעים שבהם נדמה שהמילים כמעט לא מספיקות כדי להכיל את המציאות, אבל אולי זו בדיוק הנקודה. לפעמים - שדווקא הסגנון הנקי והישיר הוא הדרך היחידה לא לבגוד בסיפור.

מבחינה ספרותית, ״חטוף״ פועל באזור שבין ממואר לעדות. הוא לא מבקש להיות רומן, אבל יש בו תנועה בין חושך לאור, בין בדידות לרעות, בין גוף שמוחזק בכוח לבין נפש שמנסה להישאר חופשית. הקריאה בו אינה “נוחה”, וגם לא אמורה להיות נוחה. זה ספר שמחייב את הקורא להאט, לשהות, ולשאול מה פירוש הדבר לחזור מן המקום שבו הזמן, המשפחה, הגוף והזהות נלקחו ממך בבת אחת.

בעיניי, כוחו הגדול הוא בפשטות. לא פשטנות - פשטות. היכולת לומר דברים איומים בשפה שאינה מחפשת להרשים, אלא להעיד. משום כך, ״חטוף״ הוא לא רק ספר על השבי של אלי שרעבי. הוא ספר על מה שנשאר מאדם כשהכול נלקח ממנו - ועל מה שאולי אי אפשר לקחת.