שירת סרטני הנהר

Where The Crawdads Sing by Delia Owens

שירת סרטני הנהר, בתרגום העברי, הוא ספר נפלא, פיוטי וכואב המשלב בין הטבע הפראי לטבע האנושי. זהו סיפורה של קיה, נערת הביצות, הגדלה בבדידות מחפירה ההופכת לבדידות מבחירה בבקתה של משפחתה אחרי שזו עזבה אותה בהדרגה. ראשונה עזבה האם בנעלי האליגטור הגבוהים ולא חזרה. קיה, בהכרותה עם הטבע סביבה, מנסה לפענח את הרעיון כי אם עלולה לעזוב את ילדיה ולא לחזור. במהלך השנים זיכרונותיה יחד עם מידע שמגיע מאוחר יותר מאחיה, כולל חוויות אישיות שלה עצמה, עונות לשאלה למה ואיך. אחרי האם, האחים הגדולים עוזבים ואף, ג׳ודי, האח הקרוב ביותר שלימד אותה כיצד לשרוד בטבע, איך להיות שקטה מאוד ואיך להימנע מהאב השיכור והאלים. קיה נותרת בבקתה עם אביה, רק בת 6 ולאחר תקופה של גמילה בה הוא מלמד אותה לדוג והם צוברים חוויות נפלאות, הוא חוזר לבקבוק ונעלם סופית כשהיא רק בת 10. קיה לומדת לשרוד לבד, ג׳מפינג כהה העור ואישתו הופכים למעין הורים רחוקים שמנסים לעזור ככל יכולתם, טייט, חברו של ג׳ודי גם מנסה לעזור, מלמד אותה לקרוא וגם נוכח בזמן שהיא מקבלת את הוסת בפעם הראשונה, ארוע מביך עד כאב, אבל מאיר עיניים שלולא הוא, לא הייתה מצליחה להבין מה קורה איתה.

הספר נע בין ההווה לעבר ולזכרונות. הוא מעין רומן אפי פיוטי המפרט לנו על חייה של קיה, על השחפים אותם היא מאכילה למעין חיבוק לבין סיפור המסגרת שבו חוקרים את הרצח של אהוב הכפר: צ׳אנס. ככל שהעלילה מתקדמת כך גם מתהדק החבל סביב צווארה של קיה והיא עומדת למשפט כרוצחת. גם העיירה, כפי שמציינת המחברת, עומדת למשפט במקביל על דעותיה הקדומות, על ההדרה של הילדה הבודדה והנעזבת והשיפוטיות הצבועה המתבטאת בדברי הסיכום של עורך דינה של קיה: אילו היו הקהילות מחבקות, מאמצות ומטפלות בילדה, האם הייתה עומדת כך למשפט? אילו לא היו מדירים אותה האם הייתה שונה? אי אפשר לקרוא את הספר מבלי לחשוב כיצד הוא מתכתב עם ״אל תיגע בזמיר״ של הרפר לי. אם כי עשרים עד שלושים שנה מבדילים בין זמן ההתרחשות של סיפורה של לי לעומת שירת סרטני הנהר, בדרום האמריקאי שינוי מגיע לאט מאוד. הסיפור מתרחש בין השנים 1956-1970 ועדיין יש הפרדה בדרום קרוליינה בין כהי העור ללבנים וכמובן, ל״וויט טראש״ שהם הלבנים של הביצות.

הייחודיות של הספר הוא המבט המקצועי מחד ורגיש מאידך על חיי הטבע בביצה. אהבתי מאוד לראות כיצד קיה לומדת מהטבע על החיים, מהמבט הסקרן שלה, חסר הביקורת על ההתנהגות של העופות, חרקים ויונקים סביבה. אין טוב ורע בטבע, אין רשע או צדיק. יש את חוקי הטבע והם מרתקים. רגע משעשע יחסית הוא כשהשריף וסגנו מחפשים ראיות בבקתה אבל אחד מהם כל הזמן נעצר לקרוא וללמוד מהמידע שקיה מסכמת כמו הצורך של הטווס להיות יפה ולמשוך את הנקבה עד שכמות וגובה הנוצות מכבידות על התנועה שלו ומגבילות אותו.

אוונס, המחברת, בעצמה זואולוגית החוקרת את חיות הבר, מנגישה את עולם הטבע בצורה מפורטת ויפה שהופכת את הקריאה בהתחלה לאיטית יותר וגם אפילו עצובה מדי. עם זאת מהר מאוד קצב החיים, המתח, היחסים השונים סוחפים אותנו כמו זרמי המים בנהר אל תוככי מסע חייה של קיה: מהילדות ואתגרי ההישרדות, לנערות וגילוי המיניות אל החיים הבוגרים יותר, הדברים שהתקבעו בה יחד עם הפחד להיות פגיעה שוב.