נובלנד

נובלנד מאת אנה שניידמן

את נובלנד קיבלתי לסקירה מהסופרת.

נובלנד הוא מדע בדיוני ישראלי למהדרין חכם ומותח. נובלנד היא עיר המורכבת מקנטונים ומושתתת על חוזים בין התושבים לחברה המנהלת את המקום כחלופה לשיטת ממשל מדינית (חוזים שלא הייתם רואים אותי חותמת עליהם, אבל ניחא). היא נוצרה מתוך תסכול העולם המדעי בשל רגולציות והגבלות בירוקרטיות ואשר מבקשת למצוא מקום לקדם טכנולוגיות חדשות בהסכמה מודעת ובתהליך מעמיק של המעוניינים בכך. מקימיה, או לפחות הפנים שלה, הם אנסטסיה (ישראלית ממוצא רוסי מתחום הפסיכיאטריה) וכריסטיאן (בריטי חתיך וכו׳). בנובלנד בקנטונים השונים יש התמחויות שונות ויש גם קנטון פלסטיני מצליח העוסק בגידול עשבי מרפא וקנביס ומשם דמות חביבה ואהובה עלי בשם נסרין, העוזרת אישית ואשת IT של אנסטסיה, גיבורת הספר. אנחנו פוגשים את הגיבורה ביום הולדתה החמישים, קצת מעורערת, קצת מסתירה סודות ונקלעת לתוך חקירה מורכבת שמנהל חבר יקר שלה, פרנקו, שוטר ישראלי שמגיע למסיבה אבל נשאר לחקור חטיפה של שלושה ילדים מישראל לנובלנד, כשהחשוד העיקרי הוא בעלה של אנסטסיה- כריסטיאן.

העלילה נעה בין עבר להווה, בין זיכרונות לחלומות ושומרת אותנו במתח עצום מאחר ושום דבר אינו כפי שהוא נראה והכול עומד על כרעי תרנגולות. ההתערבות של הגיבורים בזיכרונות של עצמם, השינוי שכפו על עצמם או על אחרים, מערערים ומקשים על הניסיון לחתור לאמת. כל פעם מתגלים בוגדים אחרים וקשה לסמוך על מישהו, גם לא על הגיבורים עצמם.

נובלנד משלב שני נושאים חדשים בעלילה אחת: חלופה חוזית לממשלה ומדינה כשיטת ״שלטון״ אחרת והצגה של טכנולוגיה מתקדמת שמשלבת בינה מלאכותית בהתערבות נוירולוגית ושיקום מטראומה. כל אחד מהנושאים הללו עומד בפני עצמו וזכאי להרחבה וביקורת. השילוב בין השניים יכול ליצור עומס על הקורא. באופן אישי חוויתי את הקריאה כחוויה משכילה שמציגה בפני תכנים ורעיונות שלא הכרתי עם פרשנות חדשה לדברים שכן הכרתי. במובן הזה חשתי כי הספר אינו מתפשר ודורש מהקורא ליישר קו עם רמת האינטליגנציה שהוא מציב. זהו סיכון מעניין אבל לא פחות מורכב מבניית עולם פנטסטי המושתת על חוקים ותרבות אחרת. עם זאת השימוש במושגים לועזיים או מקצועיים היוו גורם מרחיק. למשל, נוירומדולציה נשמע מאיים יותר מאשר ויסות עצבי. כשמציגים נושאים חדשים, מורכבים ורוצים להנגיש לקורא אפשר היה לנסח דברים בצורה פחות מרחיקה גם בלי להתפשר.

שני הנושאים – חלופה שלטונית וטיפול חדשני בפוסט טראומה הם תוצר מובהק של השביעי באוקטובר והוא נוכח בספר כמקדם עלילה וכגורם שהותיר חותם על הגיבורים. נובלנד היא עזה לשעבר וההתכתבות בין העבר (המלחמה) להווה היא חלק בלתי נפרד מהספר ומתבטאת בצורה הטובה ביותר דרך דמותו של פרנקו (חברה השוטר של אנסטסיה ששירת במילואים במקום וסובל בעקבות אובדן וטראומות שחווה שם).

הרעיון להציע שיטת ניהול חברה חדשה שאינה מדינה או ממשלה אלא תלוית חוזים התקשר אצלי לאובדן האמון בממשלה סביב המלחמה אם כי אינו מוצג ככה בספר. דווקא האכזבה מהגבלות בנושא ניסויים והתקדמות רפואית הם המניעים להקמת הניסוי החברתי הכפוף בצורה מסוימת למדינה המארחת (ישראל). אנסטסיה עצמה מתייחסת למקורות המידע שלה בנוגע לתחום זה ומזכירה את אלדוס האקסלי, שנובלנד המציע עולם חדש מופלא משל עצמו, מתכתב איתו.

העיסוק בפוסט טראומה ובטיפול גם הוא מתקשר באופן מובהק אם כי לא רק, למלחמה ותוצאותיה. בשונה מספרים אחרים שעוסקים במלחמה, נובלנד מציע פנטזיה תרפויטית לכאורה ולוקח את הטיפול הנוירופידבק כמה צעדים קדימה בהצעות שלו. האמירה כי הגוף זוכר מה שהתודעה בחרה לשכוח מדויקת לחוויה הפוסט טראומטית וספרו של בסל ואן דר קולק ״נרשם בגוף״ מרחיב על הנושא בצורה מרתקת ונגישה לכל קורא (כן, יש פה המלצה בתוך המלצה).

אהבתי את ההבניה של הסיפור בצורה שקופצת בין עבר להווה, בין זכרונות לחלומות ההופכת את  הספר עצמו מעין משל לשבירה של הנרטיב אצל הסובלים מפוסט טראומה. התנועה של הזיכרון, המעבר החד בין מקומות וארועים שמפריע את הרצף הוא סימפטום ידוע והספר כולו מעין סימפטום פוסט טראומטי אחד גדול. במובן הזה הוא הזכיר לי את יצירת המופת הקולנועית ״מלהולנד דרייב״ ובעיני זו מחמאה אדירה.

אבל אני לא פה רק להחמיא, אם כי אהבתי את הספר מאוד. ההערה הראשונה שלי כבר נאמרה בהרחקה המלומדת של התוכן את הקורא לפרקים. הערה אחרת היא בכינוי של פרנקו לאנסטסיה ״מאמא״ שהיה מעצבן ולא מובן וקצת יותר מדי בפרצוף. הערה שלישית ואני בעצמי לא סגורה לגביה כי זה מאוד סובייקטיבי, הרגשתי שההתכתבות עם השביעי באוקטובר הרגישה מאולצת בהתחלה ורק מאוחר יותר הצדיקה את עצמה היטב. בזה אני מחזיקה את הרגישות שלי כמשהו שאולי שופט בחומרה מהרגיל.

סך הכול ספר מעולה, חכם, יוצא דופן ומפתיע. ממליצה בחום.