אינסוף שברונות לב קטנים

אינסוף שיברונות לב קטנים / מיכל פיטובסקי

על מה אנחנו מדברים

מעין היא רווקה מתבגרת שכבר חצי הרימה ידיים מהאפשרות למצוא את האחד. היא ביסקסואלית ועדיין מתאוששת ממערכת יחסים אינטנסיבית עם אישה, כשנועם נכנס לחייה. בהתחלה היא מאוד לא מחבבת אותו, אבל לאט לאט היא לומדת להכיר אותו ונקשרת. נועם מצידו מאוד בעניין של מעין עוד מההתחלה, אבל כל פעם שהקשר שלהם הופך להיות קצת יותר רציני, הוא נרתע ונמנע ובסוף הוא בורח. עכשיו מעין צריכה למצוא דרך להתגבר על הבחור הזה, שאיכשהוא הפך להיות אהבת חייה.

מה חשבתי על הספר?

אני אתחיל מגילוי נאות. קיבלתי אותו לסקירה מכנרת, ולקחתי אותו גם כי ביקשו שנבחר ספרים ישראליים וגם כי משהו בכריכה ובתקציר סקרנו אותי כשקראתי אותם. אבל, וזה אבל גדול, אני לא חושבת שהספר נכנס לאף אחד מהז'אנרים שאני בדרך כלל קוראת. הוא לא רומן רומנטי מהסוג שאני רגילה לקרוא, יש בו יותר דרמה וכבדות ורצינות ממה שאני רגילה אליו ברומנים רומנטיים, שהם לרוב קלילים מאוד. רוצה לומר, כנראה שאם לא הייתי מקבלת אותו לסקירה הייתי מוותרת עליו לגמרי, אבל כנרת דחפו אותי לקרוא אותו – ולהפתעתי הרבה שמחתי בזה מאוד.

אני חושבת שיש בספר משהו מאוד מאוד אמיתי. הדמויות של נועם ומעין הן מאוד אנושיות, והפגמים של שניהם הם פגמים שקל להזדהות איתם. מעין מתמודדת כל הזמן עם התפיסות שלה את עצמה על בסיס מערכות יחסים קודמות, ונמנעת במכוון מלהגשים את החלומות שלה ובמקום זה מסתפקת בבינוניות. נועם מתקשה להתחייב עד הסוף, וכל אלמנט בחייו נשאר עומד במקום. אלו אתגרים ברמה קיומית, אני מרגישה, לא אתגר קטן של כמה חודשים והופ נגמר, אלא היבטים של אופי, של חרדות, של קשיים שהם אמיתיים. ובדיוק מהסיבה הזאת קל להבין אותם ולתת להם את הלב שלנו בקריאה.

אני לא רוצה להתחייב פה באופן מלא, אבל נדמה לי שכולנו סובלות מחרדה קלה סביב הגשמת החלומות שלנו, לא? זה משהו שמאוד קשה לעשות, לפעמים אפילו קשה לזהות מהם בכלל החלומות האלה, ונדמה לי שאנחנו לרוב באמת נוטים להישאר במקום הבטוח שלנו ולא לחפש את החלומות שלנו ולסכן הכול. באותו אופן, נראה לי שרוב האנשים הרבה פעמים מתקשים להתחייב למשהו באופן מוחלט, ואם נחשוב רגע כנראה נמצא לא מעט חוטים פרומים בחיים שלנו, בדיוק מהסיבה הזאת.

מה שאני מנסה לומר הוא שהדמויות כאן מעוררות הזדהות ואפשר להתחבר אליהן באופן כל כך מהותי. הדילמות והאישיות שלהם כתובים בצורה מאוד מרשימה, וכבר הרבה זמן לא חוויתי ספר שכל כך הצליח לחבר אותי לתמות המרכזיות בו.

וכל זה למרות העולם המאוד מאוד שונה שלי. כן, מדובר בספר ישראלי, אז במובנים רבים באמת הרגשתי בבית – אנחנו מדברים על תל אביב וחיפה ופרדס חנה וחולון ובת ים וקצת ירושלים, והאווירה והמקום והתרבות כולם מוכרים להחריד ובאמת מרגישים כמו הבית. מצד שני, כמו שכבר אמרתי בעבר על ספרים ישראליים חילוניים, אני לא מגיעה מהמקום הזה. ההוויה הזאת של מסיבות וימי הולדת במסעדה ומסיבת רווקות ובכלל תרבות של רווקים בתל אביב על כל המשתמע מכך, היא ממש לא החוויה שלי כאדם בוגר בארץ, פשוט כי אני דתיה.

מהבחינה הזאת חוויתי דווקא יותר ריחוק ממה שאני מרגישה בספרים רומנטיים שמתרחשים במדינות אחרות, כי מצד אחד זה כל כך מוכר ומצד שני זה כל כך זר לי, שבתוך האיזון בין השניים הזרות מודגשת אפילו יותר ואני מרגישה שאני לא מזהה שום דבר, ונעה קצת באי נוחות בכיסא בגלל זה.

כן, יש דתיים בסיפור, בעיקר המשפחה הדתית של נועם הדתלש, אבל אני מרגישה שהם לא קיבלו מקום אמיתי בסיפור הזה, וקצת הופיעו בתור דמויות שוליים שנועדו לתת איזה אקסטרה לספר, עוד רובד של החוויה הישראלית. זה לא בהכרח רע, אני לא ציפיתי לפגוש דתיים בספר וקצת גלגלתי עיניים כשהם כן היו שם, אבל אני חיה עם זה בשלום. פשוט, אם כבר יש דתיים, הייתי רוצה לראות מהם קצת יותר, אבל אני מניחה שזה כנראה משקף את החוויה של אדם חילוני שבא במגע עם דתיים בגדול לראשונה בחייו... אז כאילו, באסה, והלוואי והיו פחות פערים, אבל כנראה שזה מה שיש.

הסיפור הוא בעיקרון הסיפור של מעין. הוא מאוד סובב סביב נועם, נשען על הזיכרונות שלה ממנו - כאילו, בואו, הספר מתחיל בסצנת הפרידה שלהם – והיא מקדישה לזה באמת לא מעט מחשבה. אבל למרות הנוכחות הבאמת עצומה של נועם בספר והתהליך שהוא עובר בלעדינו, בסוף מי שמספרת לנו את הסיפור היא מעין. היא זו שמספרת לנו איך היא הכירה את נועם, איך ההיכרות שהתחילה בסלידה הפכה לקשר מיני ומשם למערכת יחסים ואז לפרידה, ואיך היא מתמודדת עם הפרידה הזאת. הסיפור הוא הסיפור של מעין, והיא זו שמבחינתנו עוברת תהליך.

באופן שאני מניחה שהוא צפוי, הקשר שלהם על טלטלותיו והפרידה הקשה מאוד מערערים את מעין ומכניסים אותה ללופ רגשי מאוד לא פשוט ומאוד כואב לקריאה, אבל בסופו הוא מביא לה דברים טובים, מחזיר לה את החלומות שלה ואת הביטחון שלה, ואפילו מוביל אותה לכתוב סוף סוף ספר כמו שהיא תמיד חלמה לעשות. אני אוהבת את התהליך שהיא עוברת, ובעיקר את הרצוא ושוב שלו. כלומר, העובדה שהיא מתקדמת צעד אחד וחוזרת אחורה שלושה. מתקדמת ארבעה צעדים וחוזרת אחד. זה תהליך החלמה ושיפור שנראה לי מאוד אמין והגיוני, ושמחתי לראות את מעין עוברת אותו, למרות הכאב.

ואם כבר הזכרתי את הספר שלה, אז זה באמת היה עונג גדול מבחינתי. למעין יש חלום להיות סופרת מאז שהיא זוכרת את עצמה, אבל מסיבות שונות היא גונזת את החלום הזה ובמקום זה עובדת בהייטק. בסופו של דבר, כאמור, הטלטלות האלה גורמות לה לחזור לחלום הזה ואפילו מתחיל להתפתח שם משהו שלא אספיילר לכם, אבל רציתי להגיד שהעיסוק החוזר והנשנה בספרות וכתיבה וספרים היה לי ממש עונג. אני כל כך אוהבת ספרים, והמטא הזה תמיד משמח אותי. אהבתי מאוד את הדרך שבה הוצגו האפשרויות לפרש אחרת את אותו ספר, אני חושבת שזה נעשה בחוכמה רבה ובחן רב. וזה באמת נכון, אנשים קוראים ספרים באופן אחר לחלוטין, מבינים את המסר אחרת, ומתחברים באופן שונה, ואהבתי שיש לזה מקום כאן.

לסיום אני חייבת לדבר רגע על המיניות שיש בספר הזה, כי יש כאן והמון. לטעמי האישי, קצת יותר מדי ואפשר היה בכיף לחתוך את הכמות בחצי. מה שהיה מעניין לי בהיבט הזה היה שהקטעים האלה לא נכתבו בתור סצנות אירוטיות ומופרטות כמו שבדרך כלל קורה ברומנטיקה. כלומר, הן כן היו מפורטות, במידה כזו או אחרת, אבל מאוד לא אירוטיות. במקום זה, הן פשוט היו אנושיות. אני חושבת שמבחינת מעין החיבור המיני שלה לנועם, שהתחיל את הכול, היה חלק משמעותי ביחסים שלהם, ובמסגרת הזאת זה נכנס פנימה, אבל זה לא אירוטי. זה מהורהר וקודר אפילו, כי הזיכרונות מוכתמים. שוב, לדעתי אפשר היה לקצץ והרבה, אבל התרשמתי מהדרך החריגה שבה הקטעים האלה נכתבו.

שורה תחתונה

רומן/דרמה/לא בטוחה איך לקרוא לזה ישראלי ונוגע ללב על פרדות ושיברונות לב.

אזהרת מסע

ובכן, לא מעט מיניות, אני בטוחה שהבנתם את זה. יש דיבור גס וקללות בכמות גבוהה מהרגיל. אזכורים של מוות, מחלה מתמשכת, מחלות נפשיות שונות וכל מיני כאלה.

מה זה מזכיר לי?

האמת שהוא בעיקר הזכיר לי את כמעט טוב מאוד, ספר מאוד דומה על רווקות מאוחרת ותל אביב ומערכות יחסים ורצוא ושוב כזה, אבל שם הגיבורה הראשית היא דתיה, באופן כזה או אחר.