לגל יש חלום – לעבוד אצל השף המפורסם שהוא מעריץ, ברן פרנקלין, במסעדה שלו בניו יורק. בינתיים הוא עובד בתור אחראי משמרת בבית קפה בארץ וסובל מכל רגע, אבל כשהמסעדה של פרנקלין מחפשת עובדים, גל ממהר להגיש מועמדות. להפתעתו הרבה הוא מתקבל לתפקיד ניהולי במסעדה והוא ובן הזוג שלו, דורי, עוברים לניו יורק.

אלא שמהר מאוד גל מגלה שהדברים שהוא רואה דרך קבע באינסטגרם לא ממש מייצגים את המציאות. ככל שהוא עובד יותר זמן במסעדה ועם פרנקלין הוא שם לב ליותר ויותר בעיות, נע באי נוחות באופן תדיר, ומהר מאוד דברים מתחילים להידרדר באופן מאוד מלחיץ ומסוכן, וגל מרגיש שעולמו חרב עליו.

מה חשבתי על הספר?

כהרגלי בקודש, בואו נתחיל עם גילוי נאות – קיבלתי את הספר לסקירה מאסף, שהוציא אותו באומץ רב בהוצאה עצמית. הזהרתי אותו מראש שייקח לי נצח לקרוא ולכתוב סקירה אבל שבסוף זה יקרה, ובאמת עבר המון זמן מאז שקיבלתי אותו, אם כי לא כל כך הרבה מאז שקראתי. תודה אסף על הספר וסליחה על העיכוב.

אני מודה שהדבר שהכי סיקרן אותי לגבי הספר, חוץ מהכריכה היפיפיה, היו שתי המילים האלו שכתובות על הכריכה – קומדיה קולינרית. איך אני אוהבת קומדיה, איך אני אוהבת אוכל, ואיך אני אוהבת ספרים שמתעסקים באוכל. מבחינתי זה השילוב הכי טוב שקיים, ואני בגדול נהנית מכל ספר שיש בו אוכל ועושה לי חשקים טעימים. כך שמבחינתי, שתי המילים האלו היו הבטחה נהדרת.

אבל בואו נפרק את ההגדרה הזאת לגורמים. אוכל יש בספר הזה ובשפע, וכמו תוכניות בישול – לא כדאי לקרוא על בטן ריקה. לא כל מאכל גירה אותי בהכרח, בהיותי גם דתיה וגם טבעונית, אבל עצם השפע של מאכלים וסוגים ומקומות ומסעדות וכל העניין הזה – פשוט וואו, עונה לגמרי לנקודה ולדרישת הבסיס של ספר שעוסק באוכל, ובהחלט סכנה לציבור הקוראים הרעב.

מבחינת קומדיה, האמת שההיבט הזה קצת איכזב אותי, כי אומנם כן חייכתי פה ושם, אבל לצחוק ממש? לא. אני חוששת שזה פשוט חוש ההומור שלי, שלא לגמרי הסתנכרן עם חוש ההומור בספר, ולא כי הספר לא מצחיק. בהחלט ראיתי ביקורות שמשבחות את ההיבט הזה ואנשים שנקרעו מצחוק. מבחינתי זה קצת הרגיש כמו הומור אנשים-מחליקים-על-בננה, או סטייל מיסטר בין למי שמכיר, כזה קומדיה של טעויות, וחוש ההומור שלי... לא טוב יותר או רע יותר, פשוט אחר. אז כן, זה היה משעשע לעתים, אבל קומדיה? לא מבחינתי, לא.

אני מודה שהיה לי קצת קשה להיכנס לסיפור. הספר מתחיל כשגל עוד בארץ, ונראה שהוא נתקל בעיקר או רק בישראלי המכוער, וזה היה לי קצת מאתגר, לא אשקר לכם. בכלל כל הקונספט של ירידה מהארץ, באופן שנראה די קבוע, היה לי קשוח בתור הציונית שאני, אבל השתדלתי מאוד לשים את זה בצד כמה שאפשר ולשים דגש על הסיפור והעלילה.

חוץ מזה הספר היה מלא, לתחושתי, בדמויות בלתי נסבלות. החל מגל עצמו, שלקח לי המון המון זמן לחבב, ועד השף פרנקלין (שדעתי, בגדול, לא השתנתה עליו) והלן, מנהלת המסעדה. גל נורא עיצבן אותי בהתחלה בנטייה שלו להיכנע לגורל, בואו נאמר, בהגזמה העצמית שלו (זה באמת כל כך נפוץ לשקר בקורות חיים ורק אני חיה בסרט?) מצד אחד ובנטייה שלו להמעיט בערך עצמו מצד שני. הוא הרגיש לי מאוד רכרוכי ומתפשר כזה, והיה לי ממש קשה איתו. זה משתפר קצת לאורך הסיפור – לא ברמה של שינוי דרמטי באישיות, אני חושבת שזה פשוט מי שהוא, אבל זה כן נעשה הרבה יותר נסבל וסביר ככל שהסיפור מתקדם.

זה לא שהוא לא עובר שום שינוי, הוא בהחלט עובר. הוא לומד דברים חדשים על עצמו (למה מלכתחילה הוא נמשך למטבחים, למשל) וגם צריך להתמודד עם משבר חדש ומלחיץ ולקבל החלטות דרמטיות, ובסך הכול כל הסיפור הזה משפיע עליו מאוד לטובה. כאילו, כן, ההתנהלות שלו מול הכתבת ההיא הוציאה אותי מדעתי, וזה דווקא לקראת סוף הספר, אבל בסופו של דבר הוא מקבל את ההחלטה הנכונה. בסופו של הספר גל נמצא במקום הרבה יותר טוב מכל הבחינות, והתחושה הכללית היא שהוא כן עבר שינוי, וזה מאוד נחמד.

באופן קצת מצחיק, מה שהכי אהבתי אצל גל הוא בכלל דורי... דורי הוא פשוט איש חמוד שהיה מאוד כיף לקרוא אותו כל פעם שהוא הופיע בסיפור. נחמד מאוד שהוא בעצמו עובר תהליך – שאנחנו מקבלים מהצד, כי הוא לא מרכז הסיפור – עם העבודה שלו עצמו בניו יורק, וגם הוא נאלץ להתמודד עם בוס איום ונורא (במקרה שלו, בוסית איומה ונוראה) אבל מהר מאוד האפשרויות נפתחות לו. בעיקר אהבתי אצלו את הקשר שלו עם גל – אני לא יודעת כמה זמן רשמית הם ביחד, לא זוכרת אם זה נכתב, אבל התחושה מהם הייתה מאוד נינוחה וזוגית, והאמת שהיה כיף לראות את זה. בכנות, הייתי שמחה לקרוא אותו אפילו עוד, הרגשתי שלא היה לי מספיק דורי.

לדמות הבאה? לדמות הבאה. הלן הוציאה אותי מהדעת בעיקר בחוסר המודעות העצמית שלה. כאילו, ברצינות?? בתור אישה שמנמנה בעצמי, זה עיצבן אותי אפילו יותר, כי בחיי, לא כולנו כל כך מכחישות את איך שאנחנו נראות (הא הא, ראיתם מה עשיתי כאן?) ומתעלמות באופן בוטה מהחיצוניות שלנו או רודפות אחרי מחמאות שרזינו. אני מניחה שיש כאלו, כמובן, אבל זה ייצוג כל כך מתסכל של נשים שמנות שהיה לי נורא קשה להתגבר עליו. וכן, אני מבינה שזה הומור ושזה סוג ההומור של הספר, ושזה בא יחד עם הכמויות שהלן אוכלת בלי סוף, אני מבינה. זה פשוט לא ההומור שלי, כאמור, והיה לי מאוד קשה לקבל אותה ואת ההתנהגות שלה.

היה לי קשה עם ההתעלקות שלה על גל, החברות הזאת שהרגישה מאוד חד צדדית לאורך יותר מדי זמן, והעובדה שהיא מאוד מאוד ממוקדת בעצמה ולא מאוד אכפת לה מאחרים סביבה. לטובתה אני אגיד בחום שכל מה שלא סבלתי את אצלה ממש מתעדן ומשתנה לאורך הספר, ומהר מאוד בתוך הסיפור כבר ממש התחלתי לחבב את הדמות שלה ולכאוב את כאבה על מה שהיא עוברת. מכל הדמויות בספר אני מרגישה שהלן היא זו שעוברת את השינוי הכי גדול והכי דרמטי, והאמת שממש ממש שמחתי לראות את זה בשבילה. האישה הצליחה לקום מהמקום הכי נמוך שיש – גם פיזית וגם נפשית – ולהגיע למקום בריא, מאוזן, טוב, שלם עם עצמה. אהבתי את זה מאוד.

מבחינת השף פרנקלין ברן אני לא מתכוונת להאריך יותר מדי כדי לא להתעצבן מול המחשב שלי וכדי לא לעשות לכם ספוילרים. אבל בואו נאמר שמדובר בחלאת אדם מהמדרגה הראשונה, איש מנוול ברמות, וניקח את זה כתזכורת לכך שמה שרואים באינסטגרם וברשתות החברתיות זה לא מה שקורה במציאות, ואף פעם לא להניח שהדברים שווים זה לזה. אף פעם. בזהירות אני אגיד שגם הוא עובר שינוי, שבעיני היה לא אמין ואני לא הייתי מצפה שיחזיק מעמד, למרות שאני מקווה בשבילו ובשביל כל העוסקים במלאכה שכן.

לסיכום אני אגיד שהתחושה הכללית שלי מהספר הייתה שמדובר בספר חמוד וקליל, שהרבה מאוד ממנו נשאר ברמה הזאת. חוץ מהסיפור של הלן, לא באמת הרגשתי שינוי עמוק ואמיתי אצל אף אחת מהדמויות, ובסוף נשארתי עם תחושה של עוד. הייתי שמחה לקבל יותר עומק בסיפורים האנושיים.

שורה תחתונה

סיפור חמוד מאוד וקליל מאוד שסובב סביב אוכל ומלא באירועים לא צפויים. לבוא עם בטן מלאה ונשמה קלה.

אזהרות מסע

האמת שיש מעט מאוד. יש בגידה, הימורים והתמכרות, שפה לא תמיד נקיה. מבחינה מינית אין שום דבר.

מה זה מזכיר לי?

אני באמת נורא אוהבת ספרים עם אוכל. קופץ לי לראש עכשיו את גאווה דעה קדומה וטעמים אחרים, שלא סובב סביב אוכל אבל כן מתעסק בו. הספרים של סוזן ויגס בדרך כלל מאוד מתעסקים עם אוכל וממש מעוררים תיאבון. החביב עלי מבין מה שקראתי שלה הוא עץ משפחתי, לדעתי. ברמת הסרט יש כמובן את רטטוי המופלא, ואת מסע של מאה צעדים שגם אהבתי מאוד.