אלנטריס

אני רוצה להתחיל מהשורה האחרונה: זה הסנדרסון הראשון שלי, אבל כבר הוספתי לרשימת קריאה את כל הספרים שלו. הצילו. (מזל שאת הערפילאים הראשון כבר היה לי בבית, גם אם אני לא זוכרת איך הוא הגיע לשם...)

אין לי מה להוסיף על התקציר מעבר למה שכתוב בגב הספר ובתיאור מעליי בעמוד, אז אגיד יותר על האווירה וההרגשה. זאת פנטזיה אפית עם בניית עולם מופתית בכללי ובטח שזה מרשים יותר כשזוכרים שזה ספרו הראשון. ולמרות הסכנה המרחפת מעל הדמויות, יש משהו מאוד נעים באווירה של הספר. הדמויות של ראודן וסריני כאלו חמודות ופועלות ממניעים כאלו טובים. אני מאוד רוצה להיות סריני (יש מצב שהיא הסיבה שקניתי היום ספר עיון על מנהיגוֹת נשים..) ונשבר לי הלב כשאני מתעוררת ומגלה שאני עדיין לא היא.

גם הדמויות של הנבלים שמתגלים לאורך העלילה, היו כתובות בצורה עגולה ומפתיעה, באופן שאפשר להבין את המניעים שלהן. אני חושבת שכמעט כולם, בדרכם, רוצים לשפר את העולם.

הספר מסופר משלוש נקודות מבט, ומתחיל משלושה קווי עלילה נפרדים. כל הצטלבות בין קווי עלילה גרמה להתרגשות רבה והמתנה להצטלבות הבאה.

אני אוהבת שספרי הפנטזיה שלי לא יותר מידי on the nose עם הביקורת החברתית/פוליטית בהם, וסנדרסון עשה את זה מעולה. זו נקודה שעלתה לי כי בערך שבוע לפני הקריאה, דיברתי על ספר אחר בו אני והחברה שדיברתי איתה הרגשנו שהביקורת מפורשת מידי, וזה גרם לנו ליהנות פחות מהקריאה, ופתאום לחוות ספר שזה נעשה בו בכזו מומחיות – פשוט תענוג, וכיף שבזכות השיחה ההיא (והספר ההוא) אני גם מצליחה להעריך את זה.